...ארץ קשה. אדמה יבשה ומחורצת ערוצים גדולים וכהים. אבק דק ובהיר הפרוש לפני הרגליים ומתרומם לאטו בעצלות עם כל פסיעה.
...ארץ יבשה ומלוחה. מעט המים המגיעים אליה מן ההרים בימות הגשם המועטים נמהלים במלח הטמון באדמתה. ים המלח, ים המות, האוסף אל קרבו את מי כל הנחלים והופכם לתמיסות כימיות, נתן לכל הככר המקיפה אותו את כל מהותו ואופיו, ככר גדולה ורחבה, יבשה ומלוחה. ובתוך הככר הגדולה נוה מדבר קטן, ירוק, המוצל שעות מעטות ביום בצל ההרים הגדולים. נוה מדבר, נאות.
...נאות הככר...
בורא העולם כבר הכה פעם בככר זו ובאנשים שישבו בה. החריב את כל החי והצומח על פשעי האדם. מאז זו ארץ שצבעה הלבן, הבהיר, בוהק בעיניים וכאילו צועק זעקה אילמת מזה דורות רבים.
ארץ קשה. אך עם זאת יפה. יפים ההרים הגדולים ממול. הרי אדום. נישאים וגאים. יפים המדרונות המאדימים עם שקיעה, ויופי השמש העולה מבינם, כמכריזה על הולדת יום חדש.
לאחרונה הוסיף האדם גורם חדש לטבע הנאדר: מוקשים.
חובש. חובש קרבי. שתי מילים שאינן מתקרבות ביניהן בהגיון הפשוט. וכי מה בין האדם שמתפקידו לעזור לאנשים להקל עליהם בסבלם, ובין הקרב?!
לכאורה אין ההגיון מקבל צרוף זה. למעשה זהו מיצוי כל התעוזה וכל הטוב שבאדם. מצד אחד - לאחוז בנשק, ולהגן בגופו על אדמתו, ביתו, מולדתו - ומצד שני לטפל בחבריו לוחמי יחידתו, ולעזור להם לחיות, פשוטו כמשמעו.
...גבול הערבה. גבול קשה וארוך. עשרות קילומטרים של קו הפריד בין מדינות, בין צבאות, אך גם בין אנשים-חקלאים ולוחמים. גבול המגן על שטח המהווה חצי משטח מדינתו ובכלל זה באר שבע, והר חברון.
והמשימה היא לחסום גבול זה, לחסום אותם דרכי חדירה של מחבלים לעומק שטחינו. וכל זאת על כתפי קבוצת חיילים קטנים, היוצאת כל בוקר לסיור. ובתוכה חובש. חובש קרבי. לוחם-ומשענת.
עין אחת פקוחה עלי הגבעות מסביב, לאתר כח אויב, ועין שניה פקוחה על חיי חבריו.
כזה היה זוסיא. לאחר שנפצע שכב פצוע בעת שטפלו בו. הוא עצם את עיניו והוציא נשמתו ברגע בו שמע את ההליקופטר, ובו הצוות הרפואי מרחף מעל. כאילו אמר לעצמו: "כעת, כשהגיע הרופא לטפל בפצועים האחרים, סיימתי אני מלאכתי".
ת.נ.צ.ב.ה.