סא"ל שרגא מיכאל דויטש ז"ל

אלבום תמונות

אתה חולה בלאוקמיה מונוציטית!
היתה זאת הפסיקה של ד"ר דואר. אבחנה זאת חתמה 10 חודשי בדיקות, נתוחים, אשפוזים ותקוות. ובסוף באה הגלולה המרה הזאת. שכבתי בחדר הגדול ומלבדנו לא היה שם איש.
הכנתי את עצמי לדבר הגרוע מכל. בקשתי מדני שיסביר לי בלשון פשוטה מה זה אומר. את המונח הראשון אני מכיר אבל את המונח השני לא. דני ישב והסביר לי את מה שרציתי, והתברר לי כי אני חולה בסרטן של תאים מסוג מונוציטים בתוך מח העצמות.
לאחר שהות קצרה שבה אכלתי את הגלולה המרה, שאלתי את דני: "דני, מה הסיכויים שלי לחיות? התשובה של דני היתה "יש אנשים שיצאו מזה. יש אור בקצה המנהרה".
שכבתי במיטה, השעה היתה 13:30 בקירוב וכאילו הזמן עמד מלכת. דני שישב בשקט שאל אותי דבר מה, ואני מתוך הרהור עניתי לו "אפשר לומר כי יש חרא עם קצפת. כאשר אגמור לאכול את החרא אגיע לקצפת" הוא חייך ושתק. עברו עוד מספר דקות ואני אמרתי לדני: "אני רוצה לדעת הכל - מה הסכנות, מה הסיכונים בטיפול, מהן תופעות הלוואי, כאשר לוקחים לי דם - מה התוצאות, וכל שאר הבדיקות למה ומדוע ומה התוצאות. יש לי עוד בקשה. למשפחה לא לספר את כל השחור אלא רק לאשתי אפשר למסור את כל האינפורמציה כמו לי. לשאר-לסנן, ואני אמסור להם את הפרטים עפ"י היכולת שלהם לקלוט". לאחר שדני הבטיח לי כי ינהגו בי כמו שרציתי, הוא אמר לי כי למחרת אני עובר לביתן 38-א ויתכן שכבר היום יקח אותי. הוא שאל אותי שאלה נוספת: "האם יש לך ילדים?" "כן", עניתי, "יש לי שלושה ילדים חמודים ואנחנו רוצים עוד אחד, למה"? "כי אחת מתופעות הלוואי היא עקרות" ענה לי, "והקפאת זרע תיקח שלושה שבועות, כדאי שתתיעץ עם אישתך בנושא". חשבתי דקה ועניתי לו "לא! באם צריך טיפול נעשה את זה במהירות האפשרית, אפילו במחיר שלא יהיה ילד נוסף, וזה סופי מבחינתי".
ישבנו עוד ודני הסביר לי את תופעות הלוואי שעלולות ליפול עלי: שערי ינשור לאחר הטיפולים, יהיו לי זיהומים מחוסר כדוריות דם לבנות, פצעים בפה, ועוד כל מיני מרעין בישין שאדבר עליהם בהמשך, הוא גם פירט לי את צורת הטיפול ומה יהיה בכל יום. "האם עוד משהו שאתה רוצה לדעת"?
"לא, תן לי כמה שעות עם עצמי ואני אתארגן כך שהכל יבוא על מקומו בשלום. אם אמרת לי כי יש אור בקצה המנהרה אזי אני בטוח כי אצא מזה, אגמור את החרא ואגיע לקצפת".
דני עזב ואני נשארתי לבדי עם המחשבות הקשות שלאחר גזר הדין והתכנון הראשוני למלחמה על חיי.
ידעתי כי קרן ואימי צריכות להגיע בקרוב והיתה לי בעיה כי אני לא בשל עדין לספר להן את הבשורה המרה. מבלי משים נסבו מחשבותי אל כפר מולדתי בית גמליאל, אל השדות המוריקים ואל המרחבים העצומים שבהם נהגתי לרוץ בכל יום ובמיוחד בזמן שהתכוננתי לריצות המרתון. חשבתי גם על מעמקי הים בחוף סיני וחוף פלמ"חים ששם נהגתי לצלול מדי פעם. חשבתי כי יותר אני לא אוכל לצנוח כמו שאהבתי. ולבסוף חשבתי על ארץ ישראל היפה, שיתכן ולא אוכל יותר לראות.
וכך, מתוך יאוש, צצה ועלתה ההחלטה כי את מרוץ המרתון הזה, המרוץ הארוך על חיי אני אנצח! אני אחזור לראות את ילדי ואחזור לשרת בצבא באם ירצו בי, ראיתי כיצד הקריירה הצבאית שלי יורדת לטמיון אולם לא ראיתי את זה בעצב, כי אם בידיעה כי אני חייב להקריב משהו על מזבח הבריאות שלי והחיים.
את מחשבותי קטעו צעדים במסדרון והדלת שהיתה סגורה נפתחה ובפתח עמד אורי, חברי לחדר. הוא הוצא קודם לכן ע"י דני. חוור הוא שאל אותי "מה נשמע? איך אני הולך"? תוך כדי הליכה כמו סימן שאלה ופניו מעוותים מכאב. עניתי בבטחון "אתה חייב לשפר את ההליכה שלך וללכת ישר יותר", וכך חזרתי אל עצמי והתחלתי מחדש לעודד חולים אחרים, כאשר אף אחד איננו יודע מה עובר עלי אלא אני בלבד. הבטתי בשעון מתוך המתנה לביקור היומי של קרן. הרגשתי שאני חייב לפרוק את הלב בפני מישהו. קרן הגיעה וסיפרתי לה את הממצאים הקשים. גם קרן חשבה כבר על הרע ביותר ולכן כלום לא הפתיע אותה. בכול זאת נזלו כמה דמעות הן מעיניה והן מעיני. כאשר קרן עזבה הרגשתי הקלה מרובה והביקור שלה היה כמו קרן אור בחושך שאפף אותי.
צוות האחיות ידעו כי אני אמור לעזוב וללכת למחלקה ההמטולוגית וחלקן התחיל לעודד אותי, דבר שלא היה צריך, כי אני החלטתי כבר כי אני לא אשבר ואני חייב להילחם.
בסופו של דבר אמרו לי כי העידוד שהן נותנות לי עוזר גם להן, כי הבטחתי לשמור על קשר איתן.
בלילה ישנתי טוב מאוד לאחר הלילה הקודם שבו לא עצמתי עין מרוב מתח. התעוררתי לבד בשעה 06:00 ניגשתי אל רחל, האחות היפה והטובה, לקחתי פיג'מה נקיה ונכנסתי למקלחת. היתה זאת מקלחת מלאה הראשונה מזה שבוע של הנתוח. גמרתי להתקלח והרגשתי בעננים. מענין כמה שדבר פשוט יכול לרומם את הלב. בדרך לחדר האוכל שמעתי את שמי מפינת האחות והתברר לי כי הנהג בא לקחת אותי למחלקה החדשה שלי. זאת המחלקה שתהיה לביתי במשך חודש הקרוב.

שרגא