טוראי יצחק ז'קי פדידה ז"ל

ז'קי פדידה הית חברי וידידי הנאמן מאז 28.1.65 עד עצם היום בו נפל.
הכרתיו כאדם בעל לב זהב, גוף תמיר ופני מלאך וכולו הבעה של טוב לב.
בימים כתיקונם היינו, ז'קי ואני, אוהבים בלב ובנפש ומאושרים יחדיו. מכשולים רבים נערמו בדרכנו כדי להגיע לאושר הנכסף, אולם לא הצלחנו להגשימו. חלומו היה להינשא ולהוליד ילדים (יש לציין שז'קי אהב מאוד ילדים) ותמיד היה מצייר לו בדמיונו איך ילדיו יראו, איך ילמד לחנכם ומוסיף לאמור שבני ישא את שם אביו.
תכניותיו לגבי העתיד היו עשירות ומגוונות, בזמן שנרשם לתיאטרון העירוני כחובב דרמה היינו מבלים ערבים יפים. הוא הצליח להלהיב את חבריו לעבודה בכל שטח. היינו עורכים חזרות אחרי הצגות שונות וכמובן הצליח להלהיב גם אותי. ניסה כוחו גם בדוגמנות, מאחר והיה תמיר ויפה תואר. הוא עבר את המבחן בהצלחה אולם הוא תיאר לעצמו שזה רק לשעשוע ולא כמקצוע לעתיד. את צה"ל והמדינה אהב מאוד ובשמחה רבה הצטרף ליחידות קרביות אשר בהן הקריב את עצמו.
תמיד נצר את לשונו מכל מיני פרטים בטחוניים וידע לנצור לשונות רבים. ז'קי אהב לעזור לכל נפגע, אם זה בעל חי או אדם. כאשר היה רואה בני אדם בצרה היה מנסה בכל מיני דרכים לעזור. כאשר שמע שחברה, בני גילו ירדו מן הפסים, כלומר סטו מן הדרך הישר, היה יושב עמם ומדבר על ליבם. לאחרים, כפי שהזכרתי, עזר והמשיך לעזור עד יומו האחרון אולם לעצמו לא הספיק לעזור. נאבקנו קשות כדי להשיג דבר מה, שבאמת נהיה מאושרים אולם יותר עזר לאחרים ונפל בהגשת עזרה.
ז'קי תמיד היה שמח בחלקו ולא ביקש יותר ממה שהיה זקוק לו.
כל מקום בארץ הכיר ככף ידו. ביחוד אהב את אילת, שכנראה סימלה בשבילו מזכרת מן הימים הטובים בהם נסענו שנינו ובילינו כשבוע ימים נהדרים. חשב להשתקע באילת אולם לא יכול היה להיות מרוחק מיקיריו לכן חזר לחיפה. לפני כשנה נסענו לירושלים ולתל-אביב ובילינו כשבוע ימים. כאשר הגיע זמני להתגייס לצה"ל התיעצתי איתו והוא איחל לי הצלחה. במלחמת ששת הימים התגייס לשרות המלואים בשמחה ועליצות.
בכל חופשה היה מספר מחוויותיו. אני הייתי עוד בצבא בזמן המלחמה ובכל הזדמנות היה קופץ כדי לבקרני. כאשר נסתיימה המלחמה הביא מזכרות שונות מן הרמה והיה עליז כילד שמקבל מתנה ליום הולדתו. אחי נפצע ברמת הגולן מכויות קשות וכאשר ז'קי שמע שלח זר פרחים יפים ומברק החלמה לאחי. בכל הזדמנות היה קופץ לבקרו ולעודדו וכאשר יצא למילואים בפעם השניה, לאחר המלחמה התנדב כדי לעזור לחיילינו הנמצאים בתעלת סואץ. חבריו מספרים שבמשך כשבועיים ששהה במחיצתם שעשעם והעלה להם את המוראל.
כאשר קיבל חופשת שבת ושהה בבית הוריו בערב האחרון שבילינו יחדיו שלא כטבעו היה מיואש. ניסיתי לחקור מה סיבת המתיחות שהיה שרוי בה והוא הצטחק ואמר לי: "השתגעת", הוא נסע ליחידה ולא חזר.