'שרולנה' מעיד: "התעורר קושי לחסל את עמדת המקלע שירתה לעברנו, ואז התקרבתי באיגוף, השלכתי רימון לתוך העמדה והוצאתי אותה מכלל פעולה. הכוח המשיך להתקדם דרך הבוסתנים, עד שלפתע נפתחה לעברו אש חזקה. נתתי פקודה להכין את הרימונים, להשליכם ולהסתער, וגם הכוח המצרי הזה חוסל; אבל אז, כאשר הדרך לכפר הייתה פתוחה, נשמעו לפתע צעקות: 'יש הוראה לנסיגה! נסיגה!', הוראה זו יצרה בלבול לנוכח ההצלחה בשטח".
בשלב הזה היו לכוח הרוג וחמישה פצועים.
פקודת הנסיגה נבעה מהעובדה שהכוחות האחרים ('גבעתי' ואצ"ל) נכשלו בהתקפותיהם. המח"ט נחום שריג, שנמצא בעמדת הפיקוד בבית-דאראס, הורה על נסיגה, למרות הצלחת 'חיות הנגב' להאחז בכפר, משום שלא ראה טעם בכך שהגדוד השביעי ימשיך להילחם נגד המערך המצרי לבדו. כאשר החל לעלות השחר ניתנה פקודה לסגת לכיוון ניצנים, מרחק של 6 ק"מ. שילוני ניגש לזריז, כדי לסכם עימו ששתי הפלוגות האחרות יאבטחו את מסע הנסיגה ונשיאת הפצועים. לתדהמתו גילה כי מרביתם כבר ברחו באי-סדר מוחלט.
הנסיגה, שהתנהלה באור יום, הייתה קשה, מחמת הקושי לשאת את הפצועים, וגם משום שהמקלעים יצאו מכלל פעולה בגלל החול. האויב רדף אחרי הנסוגים, התקרב אליהם מאד וגרם לאבידות. רבים מן הנסוגים נכנסו לאדישות או לבהלה, נטשו כלי-נשק וסירבו לסייע בסחיבת הפצועים. משוריינים של האוייב שנראו מרחוק בשלב מסויים גרמו לבהלה כללית, אם כי למרבה המזל לא הצליחו לפלס לעצמם דרך בחולות. מחלקות הג'יפים של יהודה גביש, חיים קרמר וישראל גרינקר הבחינו בתנועת השיריון המצרי ופתחו לעברו באש, כאשר הם מנצלים את כושר התנועה שלהם שאיפשר להם להופיע בכל פעם ממקום אחר ולמנוע מהשיריון, העדיף בכוחו, לחסלם. לאחר שלוש שעות הצליחו הנסוגים להגיע לניצנים וכך ניצלו. תחושתם הייתה קשה: הם היו מותשים, לא היה ברור להם מדוע הופסקה ההסתערות ומדוע נתקבלה הפקודה לסגת לניצנים. לאחר שנחו, קיבלו פקודה לנוע עם ערב לבאר-טוביה ברגל.