סמ"ר אופיר מלמן ז"ל

קורות חיים

בנם של לינדה ואילן. נולד ביום כ"ח בתמוז תשס"ב (7.7.2002) בקיבוץ ניר יצחק בנגב המערבי. אח תאום לליאור ושניהם אחים צעירים לגל, שני וטליה.

אופיר גדל בקיבוץ ניר יצחק והתחנך במערכת החינוך הקיבוצית. ילד ונער שובה לב, בעל חיוך כובש. רגיש לזולת, נכון לעזור ולתמוך במי שנזקק לכך, אהוב על כולם ועטוף בחברים רבים. הקרין על הסובבים אותו שמחת חיים והומור שופע, והיה איש שיחה שתמיד ידע לומר את מילת העידוד הנכונה. "כל כולו היה לב אחד גדול", אמרו עליו מכריו.

היה פעלתן, חרוץ מאוד, וניצל כל רגע בחיים לעשייה, גם על חשבון שעות השינה. מוכן לכל אתגר והרפתקה, ללא פחד או חשש, מתוך תפיסת עולם אופטימית, אומץ לב וביטחון עצמי. סמך על הכריזמה והתחכום שלו, ותמיד האמין שיהיה בסדר. את תחושת הביטחון הזאת חלק גם עם הסובבים אותו, והשרה בהם רוגע ושלווה.

אהב להאזין למוזיקה, לטייל עם חברים ולבלות איתם במסיבות. ניחן בכושר ארגון וניהול, ובנעוריו החל לארגן מסיבות בקיבוץ, נהנה מיכולתו לשמח אנשים ולהשמיע להם את המוזיקה החביבה עליו.

שיחק כדורגל בקבוצת "הפועל בארי אשכול", במסגרת ליגת הנערים, והיה אוהד מושבע של קבוצת "הפועל תל אביב" בכדורגל. נסע בעקבות הקבוצה למשחקים ברחבי הארץ, והיה מאושר מכל ניצחון שלה על יריבותיה.

לפני גיוסו לצבא התנדב לשנת שירות ב"בית טף", פנימייה טיפולית לילדים ונוער בסיכון, הממוקמת בפרדס חנה. הדריך שם חניכים בעלי קשיים לימודיים, התנהגותיים ורגשיים, ויצר איתם קשר קרוב ואוהב. חניכיו העריכו אותו מאוד וקראו לו "המלך", בין היתר מכיוון ששימש להם דוגמה ומופת, מחנך וחבר. סיפרה אחת המדריכות בפנימייה, שעבדה לצידו של אופיר: "הילדים העריכו אותך כל כך. הייתי ניגשת לעזור לחניך עם שיעורי הבית, מנסה להושיב אותו בכל דרך שהיא, מנסה לשחד במתוקים, להבטיח חיזוקים, ואתה נכנסת עם ההליכה הזרוקה שלך, החולצה הגזורה, גמור מעייפות, והודעת לו באדישות אבל בחיוך, 'יאללה, עושים שיעורים, בוא', וכמו קסם הוא התיישב ותרגל 'פרזנט סימפל'. כזה אתה, מלמן. בחיוך לא מתאמץ ועיניים טובות הצלחת להאיר כל חדר שנכנסת אליו ולהיכנס עמוק ללב".

ביום 8.12.2021 התגייס לצה"ל. שירת בחטיבת הנח"ל, הכפופה לעוצבת הפלדה (אוגדה 162). עבר בהצלחה את ה"גיבוש" ושירת בסיירת הנח"ל (גדוד 934) – גדוד הסיור המובחר של החטיבה, שתפקידו לשמש כוח מתמרן וכובש למשימות איכות כגדוד קומנדו חטיבתי. בתום מסלול הכשרה תובעני, הנמשך שישה-עשר חודשים, שובץ כלוחם בפלגת "עורב" של הסיירת. התמודד בהצלחה עם אתגרי השירות הצבאי, מילא במסירות את המשימות שהוטלו עליו, ואף עבר קורס חובשים. יצר קשרי חברות הדוקים עם חברי הצוות שבו שירת. חייהם היו שזורים זה בזה, וכל אחד מהלוחמים טען כי אופיר חברו הטוב ביותר, וחווה אותו כחבר אמת.

אחד מתחביביו של אופיר היה לספר אנשים. נהג לספר את חברי הצוות שלו ואת כל הסגל, לשביעות רצונם, וכך גם מצא את הדרך לליבם, והעמיק את הקשר איתם כאשר שוחחו בזמן התספורת.

בחופשותיו הקצרות מהצבא, בסופי שבוע, נפגש תמיד עם חבריו, יצא איתם לבילויים ולמסיבות, ואף פעם לא ויתר על צפייה במשחק כדורגל של הפועל תל אביב.

בזמן שירותו המשיך לעסוק בהפקת מסיבות בקיבוץ, ונעזר בכך באחיו ובחבריו. הפיק מסיבות גדולות ומושקעות, ותמיד ירד לפרטים הקטנים עד שהגיע לתוצאה הרצויה. באירועים אלה מילא לעיתים את תפקיד הדי-ג'יי.

בסוף אוגוסט התמקם עם הצוות שלו במוצב סופה. זהו מוצב פלוגתי בסמוך לדרום רצועת עזה, מול רפיח, שתפקידו לשמור על הגבול ולהגן על שלושת הקיבוצים הקרובים אליו: סופה, חולית וניר יצחק. את המוצב איישו לוחמי סיירת "עורב" נח"ל, המתוגברים במחלקת הטנקים ובמחלקת המרגמות של גדוד 50 השייך לחטיבת הנח"ל.

המוצב נמצא במרחק של כקילומטר מקיבוץ ניר יצחק, ואופיר ניצל זאת כדי לבקר בביתו ולהצטייד באוכל ובפינוקים לצוות ולשאר הלוחמים. הפעם האחרונה שביקר בבית ונפגש עם בני משפחתו הייתה ביום חמישי, 5.10.2023, כאשר בא ולקח בשר כדי לעשות "על האש" עם הצוות.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

בשעה חמש בבוקר, עוד לפני פרוץ המתקפה, נפרשו לוחמי גדוד 50 מחוץ למוצב סופה, כחלק מנוהל "כוננות עם שחר", וכוח של סיירת הנח"ל יצא מהמוצב אל אנדרטת נירים ("דנגור"), שנמצאת בין המוצב לקיבוץ סופה.

בשעה 6:29 נשמעו אזעקות ופיצוצים סביב המוצב. בזכות הכוננות המוקדמת נערכו הלוחמים במוצב בזריזות ללחימה. החיילים שנותרו במוצב התבצרו בחדר האוכל ובעמדת הש"ג הקדמי, והדפו במשך שעות ניסיונות חדירה של מחבלים. קרב נוסף התפתח באזור האנדרטה, כשעשרות מחבלים התקיפו את הכוח ששהה במיגונית הסמוכה.

בשעה 7:00 קיבלו הוריו של אופיר אות חיים אחרון מבנם, כאשר "נצפה לאחרונה" בווטסאפ. אופיר, חובש קרבי בהכשרתו, הקשיב לצו ליבו, יצא ללא היסוס מחדר האוכל, המרחב המוגן של הבסיס, והחל לחלץ פצועים מגדוד 50 ולטפל בהם, לצד החובש הפלוגתי, בעוד שני לוחמים מחפים עליהם. אופיר פעל להציל את חיי חבריו גם במחיר סיכון עצמו. הוא נהרג מאש מחבלים תוך כדי הטיפול בפצועים.

בקרבות גבורה במוצב סופה עצמו ובעמדות סביבו, בסיוע כוחות שהגיעו מאוחר יותר, חיסלו הלוחמים עשרות מחבלים ובלמו את התקדמות המתקפה. בקרבות נפלו לצד אופיר עוד כחמישה-עשר לוחמים ומפקדים.

סמל אופיר מלמן נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ ניר יצחק. הותיר הורים, שלוש אחיות ואח תאום.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון.

ספדה לו אחותו גל באזכרה לציון שלושים יום לנפילתו: "איך כבר חודש עבר ואתה לא פה? איך זה הגיוני בכלל? מה זה הסיוט הזה שלא נגמר? חושבת על מילים שיצליחו לבטא רגשות ותחושות בחודש הזה שעבר, אבל לצערי בתקופה הזו המילים הן פונקציה שלא מבטאת כלום. אנחנו פליטים בארצנו שמתאבלים וכואבים. אולי התחושה הבולטת ביותר היא ההחמצה, הרגשות השמחים שדהו, והכאב השורף הזה בלב, שלא מרפה. ואני יודעת שכל אלה, במובן מסוים, כאן כדי להישאר. כמה אתה חסר ועוד תחסר לנו ולאחייניות שלך, שכל כך אהבת והן העריצו אותך. עדיין לא מוצאת מילים לספר להן. שיחיו עוד בחלום שאתה עוד כאן, עוד קצת. הלוואי עליי. איזה ילד פלא היית, אח שלי, וכמה לא פייר שנלקחת מאיתנו. מלאך לנצח, אחי לנצח, כאב לב לנצח".

ספדו לו חבריו מהקיבוץ: "אופיר הופיע בכל תמונה, ומעכשיו בכל תמונה יהיה חוסר. יש לנו תחושת החמצה אדירה שעוד מישהו, שצריך היה להיות איתנו, חסר. לדבר על אופיר בזמן עבר, זה לא אפשרי. אופיר תמיד יהיה נוכח בליבנו, במחשבותינו, בכל אשר נלך. אנחנו נתגעגע אליך לנצח. נחבק את היקרים לך ונזכור את הטוב שהבאת לנו בחייך. אופיר, רצינו שתדע: הפועל שוב הפסידה, ואיתה הפסיד העולם כולו. אוהבים לנצח".