קורות חיים
לפני כ- 21 שנה נולד בבית קטן בתל אביב ילד קטן וחייכן, לזוג הורים נשואים טריים. מאז ינקותו לא פסק אותו ילד לחייך, לצחוק ולאהוב את החיים.
אמנם לעתים לא אכל מספיק, לטענת אמו ואביו, אך הם לא טמנו ידם בצלחת וניסו להאכילו בכל דרך אפשרית החל בשיטת האוירון וכלה בשיטת הזחילה, אך כלום לא עזר, הילדון נשאר רזה.
לימים גדל הילד וצמח ואת מה שלא הצליח למלא לרוחב, פיצה עצמו בגובה, אך תמיד תמיד לא מש החיוך הנצחי מעל פניו.
רגיש היה הילד ופגיע עד כדי כך שאמו נתנה את חסותה עליו כנמרה המגינה על גוריה, אוי לו לאדם אשר נדמה היה לה כי פגע בבנה, אפילו אם במקרה היה אביו. מספר שנים לאחר מכן נולד אחיו אביעד ואחריו נולדה אחותו הקטנה שרי. וכך נוצרו הקשרים הראשונים ביניהם, קשרים של אהבה, חיבה, קשרי דאגה ומסירות אחד לשני.
יום אחד החליטו הוריו של הילד לזנוח את העיר הגדולה, "עיר ללא הפסקה", ולרדת דרומה למקום קטן ונחמד הנקרא קיבוץ. שם לא היו מכוניות ברחובות ולא היתה עיר ללא הפסקה, אלא רחש גלגלי האופניים הנוסעים בשבילים, וכן ציוץ ציפורים בכל שעות היממה.
הילד ומשפחתו התקבלו לחיק המשפחה הקיבוצית כפלג נחל המתחבר אל הנהר הגדול הזורם אל הים. ולאחר זמן קצר מאוד לא ניתן היה להבחין כי הילד בא מן העיר הגדולה.
כך זרם לו זרם חייו של הילד הקטן שהפך לנער וכמעט שהיה לגבר, כך לפחות חשבו הוריו.
הוא היה תמיד אחד מילדיהם האהובים, הלך לבית הספר, לפנימיה ב"צפית", עבד בחשמליה של הקיבוץ ולאחר מכן במפעל הקיבוצי סולבר, עד שהגיע זמנו של העלם הצעיר להתגייס לצבא.
הלך בחורנו ללשכת הגיוס, אמר מה שאמר, עשה מה שעשה והנה הגיע לגבוש של השייטת.
כאשר שמעו זאת הוריו הופתעו. מה? בננו הקטן והחלש ילך ליחידה שרק סיפורי אגדות נרקמים סביבה? לא! ודאי ישנה כאן איזו שהיא טעות. אך לא, לא היתה זו טעות אלא אמת לאמיתה, בחורנו הטוב בחר לנסות את המסלול הזה.
ומה נותר להוריו המודאגים לעשות אם לא לתמוך בילד, לעודד במידת האפשר, לשלוח לו חבילות סגולות, לאהוב אותו בעייפותו, ולהנות ממנו באותם רגעים קטנים של אושר שבהם היה יושב לשולחן המשפחתי ונמצא עם אביו, אימו, אחיו ואחותו.
וכך חיה לה כל המשפחה משבוע לשבוע, מחזיקים לו אצבעות מרחוק, רצים למקומות מרוחקים על מנת להיות איתו בשבתות, מלווים אותו לאורך המסלול הארוך והקשה, עד שהגיע היום המיוחל, יום קבלת "כנפי העטלף", יום בו הפך ילדם הקטן ללוחם מן השורה באחת היחידות המובחרות של צה"ל.
טקס מרשים היה. חזות כל חבריו שסיימו איתו איימו להתפוצץ מגאווה, שיכורים היו כולם ולא מיין, וניתן היה לראות על פניהם את ההקלה והאושר ביום חגם זה. וכך, לאחר קבלתו ל"פלגת הלוחמים" נכנס הגבר לצללים ומילא פיו מים בכל הנוגע למעשיו ביחידה. הוריו יכלו רק לנחש ולחשוב שהם יודעים, אך מה רחוקים היו מן האמת. הגבר הצעיר ביצע דברים שרק בעוד שנים רבות, אולי, אפשר יהיה לספר עליהם, ואז יוכלו להוסיף לגאוותם של אחיו ואחותו והוריו הישישים. ובל נשכח - לכל אורך אותן שנים קצרות בחייו, לא שכח הילד, הנער, הגבר, לחייך לכל אדם, לאהוב את כולם, קטנים כגדולים לתת כתף תומכת מכל הלב כאשר היה קשה לחבר, ולהזיל דמעה בסתר כשהרגיש צורך בכך. ואם מישהו סבור כי במותו נסתם עליו הגולל, טעות בידו.
אמנם נסתם הגולל על קברו, אך זכרו ישאר עם כולנו לעולם ועד.
בימי השבעה ואחריהם היתה מונחת על השולחן בבית משפחת גולן מחברת בכריכה שחורה, חברים וידידים רשמו בה מילים לגיא: "גיא, אין מילים לתאר את האסון שקרה. הידיעה שאנו יושבים פה ורושמים ומדברים עליך בלשון עבר פשוט אוכלת אותנו מבפנים, הלב מסרב להאמין שאתה לא עימנו. דע לך שאנחנו תמיד נזכור אותך, לא כי זה מה שנהוג לומר ולכתוב אלא כי זאת האמת שאנו מרגישים. למשפחה- אין לנו נחמה, אין כל צדק, אנחנו עימכם תמיד אוהבים חבריך ליחידה"!