סרן רם לוינס ז"ל

קורות חיים

רם נולד בכ"ו בשבט תשנ"ה (7.2.75) בקיבוץ אייל, כילד שלישי להוריו מיכל וישעיהו, אח לשירי ולתמיר ולשגיא שהצטרף בשנת 1978 למשפחה. מיום היוולדו היה רם תינוק חייכן ומאיר פנים, ראשו עטור שיער בלונדיני זוהר, שמח בחלקו, מתחבר בנקל לכל אחד - ואהוב על כולם. היה "ילדם" של כל צעירי הקיבוץ.

לקראת המעבר מהגן לכתה א', נשקלה האפשרות לאחר את העברתו של רם, היות שהיה קטן בשנה מבני קבוצתו, עימם גדל מינקות. הוריו, כמובן שאפו להשאירו בתוך הקבוצה, ואליהם הצטרפו הילדים בני ה-6, ערכו "שביתת מחאה", וסרבו לעבור לכתה א' בלי רם. כך עבר רם לבית הספר עם בני קבוצתו, לשמחתו - ולשמחת כולם.

בשנת 1982 עזבה המשפחה את הקיבוץ ועברה להתגורר במושב אניעם שברמת הגולן. רם הצטרף שם לכיתה ב' בבית הספר "דליות" במושב רמות.

רם בלט בשלוות הנפש שלו ובשלמותו הפנימית, הן כתלמיד בבית הספר, והן בחיי החברה בקרב בני גילו. הוא היה שם דבר בעמידה על עקרונותיו, ולא חשש מעולם לעשות או לומר את אשר חשב לנכון, לדוגמא: בכתה ד' כשהמורה למלאכה חייבה אותו לארוג כמו שאר הילדים, סירב רם מחוסר עניין ולאחר שלושה שעורים של מאבק, הוצא מן הכיתה. הילד לא היסס וכשכולם עזבו, נעל את המורה וכיבה את האור בכיתה.

כשהיה רם בן 9 נפרדו הוריו, ואביו עזב את הבית. רם קיבל זאת באופן קשה, אך עשה מאמצים להסתיר את כאבו, כך שלא ייראה כלפי חוץ ושאף אחד מן הצדדים לא ייפגע. תמיד ידע לשמור על איזון ולהעניק לכל צד את המירב שיכול.

ב-1988, לאחר סיום כתה ח', עבר רם עם אימו ועם אחיו הצעיר שגיא לשבי ציון, שם הכירה אימו את מנחם והקימה בית חדש. שוב מעבר לא קל. היה על רם להתנתק מחבריו הרבים ברמת הגולן ומביתו באניעם שכה אהב. אך גם הפעם השכיל להפנים את כאבו וקשייו, ועשה כמיטב יכולתו להשתלב במערכת החדשה, וכרגיל - הצליח בכך. גם בבית הספר האזורי "כברי", אליו הצטרף בשנה זו לכיתה ט', עבר תקופת הסתגלות קשה למדי. הוא לא אהב במיוחד את בית הספר, ואופיו הנחוש העמידו בעימותים לא מעטים עם המערכת. הוא ידע לעמוד על שלו ולא ויתר על עקרונותיו ודעותיו, וכשהצטרף אחיו הצעיר שגיא לבית הספר "כברי" שימש לו רם כשומר וכמגן, ואף דרש לייצגו ולהיות נוכח בדיונים שנערכו בחדר המורים.

בכתה י' התפתח הקשר בין רם ושהר, שהייתה לחברתו מאז, ובמשך כשמונה שנים. הם פיתחו מערכת יחסים מיוחדת במינה. נוכחותם השרתה תמיד אוירה טובה סביבם, תמיד בשקט, באבירות, ובעדינות אין קץ. מערכת יחסים זו היתה לו לרם מקור האושר הגדול ביותר, תמיד היה גאה ומאושר, ובכל פעם שעלה שמה של שהר - נצצו עיניו. גם הבית קיבל קשר זה בהרבה אהבה. את תקופת התיכון עבר רם ללא השקעה מיוחדת בלימודים, ורק לקראת סיום בית הספר ובחינות הבגרות עשה מאמץ ועמד בבחינות.

עם הגיעו לשבי ציון נפגש רם עם עולם הים והצלילה. אופיר, בנו של מנחם, היה זה שהדביק אותו בחיידק. רם ציפה בקוצר רוח להגיע לגיל בו יוכל לעבור את קורס הצלילה ולהשתלב עם אופיר במועדון הצלילה שהיה בשבי ציון. הוא השלים את הקורס עד לדרגה של שלושה כוכבים, ומאז - לא החמיץ כל הזדמנות לרדת לעומק הים, לצלול, לדוג ולהביא בגאוה את שללו הביתה. עולם הצלילה העניק לו רגעים רבים של אושר וסיפוק.

לקראת הגיוס לצה"ל, מאחר שתקוותו לקבל זימון לטייס - נכזבה, היה זה אך טבעי שימצא את מקומו ביחידה מובחרת, ואם אפשר בים - מה טוב. רם שמח מאוד כשקיבל את ההודעה כי עבר את המיון וזומן לשייטת. במרץ 1993 התגייס לשייטת ומעתה החלו שנותיו היפות. שרות לא קל אך מלא באתגרים ועניין. רם עבר בהצלחה את קורס הקצינים, וזכה להערכה רבה ממפקדיו ומפקודיו כאחד. עם כניסתו לקבע שכר עם שהר דירה ברמת גן, בה החלו לבנות את חייהם המשותפים, עד שחייו שלו נקטעו כה בפתאומיות בליל ה-5 בספטמבר, בפעולת השייטת בכפר אנצרייה שבלבנון.

רם לא היה איש דברים ונאומים. באישיותו ובעצם נוכחותו הביא את הסובבים אותו להשתדל לנהוג על פי דרכו. השלמות הפנימית בה ניחן רם, הקרינה שלווה וחום על סביבתו. הוא ידע לפתח יחסים קרובים ומיוחדים עם כל הסובבים אותו - בני משפחה וחברים רבים. סלע מוצק בים סוער.

כזה הוא רם.