קורות חיים
בן ריקי (הנריקה) ומוני שלמה. נולד ביום י"ח בסיוון תשנ"ג (7.6.1993) בכפר מונש שבעמק חפר. ילד שני במשפחה, אח של דניאל ומאיה.
איתי גדל במושב כפר מונש. בבית הספר היסודי למד ב"בית חינוך אזורי בית יצחק" שבמושב בית יצחק-שער חפר. בחטיבת הביניים ובתיכון למד בתיכון האזורי "קריית חינוך על שם דוד בן-גוריון", במרכז רופין.
כשהיה בן כמעט שש נולדה אחותו הצעירה מאיה, ואז נהיה איתי לילד האמצעי במשפחה. אימו העידה עליו שהיה "התוכן הטוב והטעים שבסנדוויץ'". הוא היה ילד שמח וחייכן, אהב לעזור והיה בעל מזג נוח.
האם ריקי סיפרה שאיתי היה ילד שאפשר לשבת לדבר איתו על הכול, גם על רגשות. היא הוסיפה שבקיץ 2013, באירועי המכביה התשע-עשרה, רגע לפני שעלתה להתחרות בגמר רכיבה אומנותית על סוסים, זכר להתקשר אליה מהצבא ועודד אותה, "אימא, כנסי, תני להם בראש. אל תוותרי. את יכולה לנצח את כולם שם".
חבריו של איתי ראו בו חבר טוב ונאמן. הוא היה חברותי ואהוב עליהם, על מוריו ועל כל מכריו. אורית, המחנכת שלו, סיפרה שהיה ספורטאי מזן מיוחד – אהב לשחק, לנצח, להשיג את הטוב ביותר אך אף פעם לא באגרסיביות אלא תמיד בנועם וברוך.
איתי ידע לבלות וליהנות מהחיים. הוא אהב את הים ואהב טיולים ובילויים. טייל ברחבי העולם עם בני משפחתו וגם גלש בסקי. הוריו נפרדו בשנת 2008, כשהיה בן חמש-עשרה.
איתי סיים את לימודי התיכון חדור מוטיבציה לתת ולתרום לחברה ולמדינה, ועל כן התנדב לשנת שירות. את שנת השירות עשה בקריית שמונה במסגרת תנועת "איילים", שם עבד במשך שנה עם ילדים עם צרכים מיוחדים והתגורר בקומונה. בתקופה זו הוא גם הקים קבוצת כדורגל לילדים בשכונת מצוקה, והדפיס להם חולצות של הקבוצה, כדי שירגישו כמו בנבחרת. בשנה זו הכיר חברים חדשים שעימם יצר קשרים חמים, והם אהבו אותו והעריכו אותו כחבר. בתקופה זו גם הכיר את גילי, חברתו האהובה שליוותה אותו בגיוס לצה"ל, ואימו סיפרה שלדעתה הייתה זו השנה המאושרת בחייו.
חבריו משנת השירות סיפרו שכשיצאו לבלות, הוא נהג להרים כוסית "צ'ייסר" ולומר, "לא מעליך ולא מתחתיך אלא לצידך!" אמירה זו משקפת את האנושיות שהייתה טבועה בו, אדם שכיבד כל אחד ונתן מרחב לזולת: איתי היה אוהב אדם.
במהלך השנים העלה איתי רשומות בדף הפייסבוק שלו עם ציטוטים, אמרי שפר והלצות ששזר בחוויות חייו, למשל: "שנהיה לראש ולא לזנב"; "אתה רואה נמלה והורג אותה בצחוק אבל הן מתות ברצינות!"; "לכל סיום יש התחלה חדשה ותמיד הפרידה היא קשה"; "אין דרך אל האושר. האושר הוא הדרך"; "מה שבא בקלות באותה הקלות ייעלם"; "אם יש לך חלום, אל תיתן לו ללכת" ; "הסבל הוא תוצאה ישירה של החיפוש אחר האושר"; "שלא תדאג עוד עד לסוף הימים"; "אם אני אהיה כמוהו, מי יהיה כמוני?"; "השמיים הם הגבול למי שלא רואה מעבר"; "אף פעם לא מאוחר להשתנות"; "ניקח אחריות על גורלנו"; "חיוך זה קו עקום שמיישר הכול".
איתי התגייס לצה"ל ב-22.11.2012. הוא שירת ביחידת "דובדבן", עבר קורס חובשים ובסיומו חזר לגדוד כחובש קרבי. השקיע בתפקידו וביצע אותו ברצינות ובלי פשרות.
לאחר כשמונה חודשים במסלול נפצע פציעה קשה בברכו במהלך אימונים – קרע ברצועות. בעקבותיה נאלץ לעבור שני ניתוחים ותקופת החלמה שנמשכה כשנה. הוא בילה בבית חלק מהתקופה הזו, ובני משפחתו זכו ליהנות מנוכחותו הנעימה ומהאווירה הנינוחה שהוא השרה סביבו. היה לו חשוב לחזור לכושר גופני, ולכן הוא שחה ארבע פעמים בשבוע וקיבל טיפולי פיזיותרפיה.
כשהחלים מפציעתו, החליט לחזור לצבא ולהשלים את השנה שנותרה לו לשירות הסדיר. הייתה זו החלטתו האישית, שכן צה"ל לא חייב אותו לחזור. איתי הרגיש שעליו לשרת שירות מלא משום שלשירות הייתה משמעות גדולה עבורו. מאחר שהפרופיל הצבאי שלו ירד עקב הפציעה, הוא שובץ לשרת כחובש מרפאה בבסיס היחידה. ואולם הוא לא מצא שם את מקומו ולכן הועבר בהסכמתו לשרת כחובש של פלוגת טירונים של יחידת "דובדבן" בבסיס האימון החטיבתי של חטיבת הצנחנים (בא"ח 35).
במוצאי שבת, 29.11.2014, בשעות הערב המאוחרות טלפן איתי לאימו ולאביו ושוחח איתם, בין היתר בירך את אימו ליום הולדתה. הייתה זו שיחתם האחרונה.
רב-טוראי איתי בכר נפל בעת מילוי תפקידו ביום ח' בכסלו תשע"ה (30.11.2014). בן עשרים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכפר מונש. הותיר הורים, אח ואחות.
כתב האב מוני: "אנחנו, המשפחה והחברים הקרובים, זוכרים את איתי כפי שהיה – מלא חיים, אוהב חיים, אוהב אנשים ומוכן לתרום מעצמו תמיד. העשייה שלו והתרומה שלו לחברה ולמדינה היו גדולות ומשמעותיות על אף חייו הקצרים".
ריקי אימו תיארה את הקושי בהתמודדות עם נפילת בנה, "כל אימא רוצה שיהיה לילדים שלה טוב. לחשוב על הרגע הזה שאיתי היה שם לבד ואומלל בלילה קר, שאף אחד לא ראה אותו. זה מאוד קשה לי, שלא יכולתי להיות שם איתו, לחבק אותו ולהגיד לו: 'אבל איתי, הכול יהיה בסדר' – בדיוק כמו שהוא אמר לי. זה הקושי שלי".
במלאת שנה לנפילתו ספדה אורית, המחנכת של איתי: "כל אחד משאיר אחריו משהו, גם אם הלך צעיר – רק בן עשרים ואחת. הספיק בנעוריו, בילדותו, להעביר ולהשאיר לנו את מורשתו. איתי – בטוב שלו, בחיוך המתוק, במבט המקסים בעיניו. נער אהוב על חבריו, מוריו וכל הסובבים אותו. כשביקשנו ממנו דבר מה, ידע לומר רק 'כן'. תמיד שידר לנו מסר שבטוב ניתן להשיג הכול ...
יהודה עמיחי כתב: 'פתוח סגור פתוח / לפני שאדם נולד / הכול פתוח ביקום בלעדיו. כשהוא חי, הכול סגור בו בחייו. וכשהוא מת, הכול שוב פתוח. / פתוח סגור פתוח. זה כל האדם'. והינה כבר עברה כמעט שנה מאז נאלצנו להיפרד מאיתי. הכול פתוח. בידינו להחליט מה לעשות עם הזיכרון. נמצאים כאן חברי אמת של איתי. חשוב שתמשיכו להיות חברי אמת זה לזה ולזכור שלחברות ולכנות יש משמעות. כל אחד ואחת מאיתנו יחליט לאן הוא ממשיך ומה הוא לוקח איתו. אני לוקחת איתי את הזכות שהייתה לי להיות מורתו של איתי. ליוויתי אותו שש שנים כרכזת שכבה וכמורתו במגמה. אי-אפשר היה לעמוד בפני קסמו של איתי מאחר שתמיד עשה הכול בשקט, בנועם וברצינות רבה. אני בוחרת ללכת הלאה עם כל ה'יש' והטוב שאיתי השאיר ולא עם ה'אין'".
ריקי אימו ומאיה אחותו קיעקעו על גופן את שמו של איתי. מאיה הסבירה, "עשיתי את הקעקוע ברגל כדי שהוא ילך איתי כל הזמן, לכל מקום. כתוב שם 'איתי' ואחר כך נקודה ופסיק, שזה בעצם סוף והתחלה חדשה. ואיתי תמיד הולך איתי. ורוכב איתי [על סוסים]".
בינואר 2015, כחודש אחרי נפילתו של איתי, יצאה קבוצת חברים לרכיבת שטח לזכרו.
איתי מונצח באתר האינטרנט של התיכון שבו למד, "קריית חינוך על שם דוד בן-גוריון בעמק חפר". ב-2018 התקיים בתיכון יום זיכרון מיוחד, בו פסקו הלימודים ונערכו ריצת שדה ואחריה טקס הנצחה לכל הנופלים שלמדו שם, בהם איתי. יום הזיכרון יערך במתכונת זו מדי שנה.
לזכרו של איתי הופק סרט הניתן לצפייה באתר יוטיוב, "איתי בכר – 1993-2004 Itai Bachar". בסרטון מוצגים תצלומים רבים שלו ממהלך חייו.
איתי מונצח עם כל חללי יישובי עמק חפר בבית "יד לבנים" במרכז רופין שבמועצה האזורית. כן הוא מונצח באתרי ההנצחה של חיל הרפואה ושל "דובדבן".