סמ"ר שי יעקב קושניר ז"ל

קורות חיים

בן נטליה ומיכאל. נולד ביום ט' בחשוון תשנ"ד (24.10.1993) בקריית חיים.

שי, אשר כונה על ידי אוהביו "שייקה" או "שושי", גדל בקריית חיים, שם התגורר עם אימו ואחותו למחצה, שיראל.

שי היה ילד שמאור פניו וחיוכו כבשו את הסובבים אותו. הוא גדל והתפתח מאוד מהר, בסקרנות ובלהיטות גילה את העולם, הפגין אומץ רב ולא פחד לעמוד מול כל אתגר שהחיים הציבו לו. הוא עבר כל מכשול בדרכו המיוחדת, עם חיוך ובגישה חיובית. הוא חי את חייו בקצב מאוד מהיר, תמיד דהר קדימה ובכך הרשים מאוד את הסובבים אותו.

מגיל צעיר אהב את הטבע, ונהג לצאת לטיולים כשהוא רכוב על רולרבליידס ומלווה בכלבתו האהובה בלה.

שי היה חברותי מאוד. היו לו חברים רבים, ועם כל אחד מהם היה לו קשר מיוחד. כל אחד שהוא הכיר היה הופך עד מהרה להיות חבר, ועם זאת תמיד היו לו החברים הקרובים שאיתם גדל, נשאר נאמן להם ושמר איתם על קשר כל חייו. סיפר יבגני: "עוד מגיל צעיר שי, אני ועוד שלושה חברי ילדות התגבשנו לחבורה. כל אחד ממקום מגורים אחר, מבית ספר אחר, אך ללא ספק יש לנו המון דברים משותפים וייחודיים לנו, למשל אהבת הטבע והטיולים, רצינות אך בו זמנית גם קלילות, ספונטניות וגישה חיובית, מה שללא ספק שי הוביל".

שי נהג לשחק הוקי. תחביב נוסף שלו ואף אהבתו הגדולה הייתה המוזיקה, ובעיקר אהב לפרוט על גיטרה. "הייתי עד לרגע הראשון שלקח לידיו את הגיטרה" סיפר חברו יבגני, "ראיתי את חיוכו גדל עוד יותר מתמיד. מאז הוא לא נפרד מהגיטרה ואהבתו למוזיקה רק גברה. שי היה יכול לקחת את הגיטרה, לנגן כל היום ולבסוף להיות עם יצירה מוכנה מהתחלה עד הסוף. על כך הוא קיבל את הכינוי 'מאסטרו' מחבריו הטובים". בשנת 2006, בזמן מלחמת לבנון השנייה, הצטרף שי בן השלוש-עשרה למחנה ליד לטרון שאורגן למען ילדים ובני נוער בעקבות ההפגזות בצפון, ועד מהרה הוא תפס גיטרה וניגן להם על מנת לשפר את מצב רוחם.

שי וחבריו היו מבלים שעות רבות יחד בנגינה. בשלב מסוים החליטו שהם רוצים להקים להקה, כתבו והלחינו ואף הקליטו כמה שירים, אך המהלך לא צלח והשירים נשארו כשירי החבר'ה.

בהגיעו לכיתה ט', החל ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה, במגמת חשמל. בכיתה י"ב הוא עבר ללמוד בבית הספר החיפאי "תיכון גימנסיה", אז עבר לגור עם אביו.

בתקופת התיכון החלו החברים דנים ביניהם על הגיוס לצה"ל. שי רצה שירות קרבי, אך עמדו בפניו מספר אתגרים לפני הגיוס. אחד מהאתגרים היה היותו בן יחיד לאביו, מה שחייב את אישורו לגיוס קרבי. אתגר הנוסף היה הכושר הקרבי. גם המעבר לתיכון רגיל היה קשור לכך, שכן הוא ביקש לא להיות קשור יותר לתיכון של חיל האוויר.

אביו, מיכאל, סיפר כי מכיוון שרצה לשרת בצה"ל בתפקיד קרבי, לא המשיך לשירות בחיל האוויר והלך לשריון.

"מכיוון שהוא בני היחיד הצבא דרש חתימה שלי על שירות בקרבי ולא הסכמתי", סיפר האב מיכאל, "שי לא הרפה ממני ולחץ עליי עד אשר הסכמתי. כשנה לאחר שעמדתי בסירובי הוא בא ואמר לי: 'אבא, הרי אתה זה שהבאת אותי לזה. מה אתה רוצה שאהיה פקיד או איזה טכנאי באיזה מקום? הרי זה לא מה שאתה היית וזה לא מה שאני רוצה להיות'." האב סיפר כי לאחר שיחה זו, ומשהוא הבין כי כל רצונו של שי הוא בגיוס לשירות קרבי, השניים הלכו יחד לקצין העיר וחתמו על האישור הנדרש לשם כך. שי היה מאושר. הוא שאף להגיע לאותו מקום בו שירת אביו: חיל השריון, חטיבה 188, לאותו גדוד ולאותה פלוגה. עוד סיפר האב: "הוא היה אמור להשתחרר עוד שנה וארבעה חודשים. למרות שהוא נפצע והיה מאושפז במשך ארבעה חודשים, הוא התעקש לחזור לשירות קרבי בתפקידו כחובש".

שי המשיך בנחישות לשפר את הכושר הקרבי שלו ותוך תקופה קצרה נכנס לכושר מעולה ואף הוריד במשקל. "נהגנו להתאמן ביחד" סיפר יבגני, "מאוד הופתעתי מהעקשנות ומהחוסן המנטלי שהיו לו. הוא המשיך גם כשלא היה לו כוחות, היה מצליח להגביר את הקצב וכמובן להשאיר את החיוך".

ב-25.11.2012 התגייס שי לצה"ל. שאיפתו התגשמה והוא שובץ לשירות כלוחם בחטיבת שריון 188. תחילה שירת כנהג טנק מרכבה סימן 3, אך אחרי שנפצע ואושפז לטיפול במשך ארבעה חודשים עבר לתפקד כסמל מבצעים בחמ"ל המפקדה. בהמשך שירותו עבר לפלוגה המסייעת של חיל השריון, סיים בהצלחה קורס מרגמות, השתתף בקורס נהגי נגמ"שים ולבסוף עבר קורס חובשים קרביים.

"כשסיים את קורס האחרון", כתבו אוהביו של שי, "התווספה לו מטרה חדשה, לא רק להגן על המולדת אלא גם לטפל בחיילים פצועים ולהציל את חייהם. שי עשה זאת בשמחה רבה, עם חיוך וגישה חיובית". במהלך כל שירותו שי דגל במקצועיות. בסוף כל יום, גם אם היה הקשה ביותר, היה נעמד מול המראה ושואל את עצמו: האם נתתי מעצמי את המקסימום שיכולתי לתת היום?

בחודש יוני 2014 התגבר ירי רקטות מרצועת עזה לישראל, ובעקבות כך יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס באזור עזה. המבצע החל ב-8.7.2014 בהפצצות מהאוויר, וכעבור תשעה ימים החלה כניסה קרקעית של יחידות צבא לרצועת עזה לטפל במוקדי הירי ובמנהרות הטרור, משימות שבוצעו עד תום המבצע בסוף חודש אוגוסט.

בתחילת מבצע "צוק איתן" שי שהה בבית במסגרת חופשה אליה יצא, אך הוא הוקפץ חזרה לבסיס לאחר שעות בודדות שהיה בבית.

יום לפני נפילת שי כתב לו אביו פוסט בעמוד הפייסבוק שלו: "שייקה, אני מאוד מתגעגע אליך, אני חי בתחושה שלא ראיתי אותך כבר שנים. לא עוברת דקה שאני לא חושב עליך. גם ביום וגם בלילה. אני מנסה לתאר לעצמי איך אתה והחברים שלך מתמודדים עם המצב הלא פשוט הזה. איך אתה מגיב לסיטואציה הזו שנקלעת אליה אתה וכל שאר בני הנוער שנפל בחלקם התפקיד הקשה הזה ... אני יודע ומאמין שאתה והחברים שלך חזקים ונחושים ומלאי מוטיבציה להשלים את המלאכה הקשה שנפלה בחלקכם. אתם האליטה של המדינה הזאת ואנחנו סומכים עליכם. אני רוצה לחזק ולהודות לכם מכל הלב על התרומה הענקית שאתם תורמים לעם ולמדינה שלנו. אתם בליבנו ובנפשנו. שמרו על עצמכם. אבא אוהב ומתגעגע".

ביום 31.7.2017, מעט אחרי השעה שבע בערב, כשהיחידה המתינה בנקודת מפגש לעזור בהוצאת כוח חי"ר אשר סיים לטפל במנהרה ברצועת עזה, נורו לעברם פצצות מרגמה משטח האויב. הנגמ"ש בו היה שי נפגע פגיעה קטלנית, שי נהרג ואיתו נהרגו עוד ארבעה לוחמים: סרן לירן אדיר, סרן עמרי טל, רב-סמל דניאל מרש וסמל ראשון נעם רוזנטל.

סמל שי יעקב נפל בקרב במבצע "צוק איתן" ביום ה' באב תשע"ד (31.7.2014). בן עשרים בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית אתא. הותיר הורים ואחות.

שי הועלה אחרי נפילתו לדרגת סמל ראשון.

על מצבתו כתבו אוהביו: "אהבה תכסה על הכל, תאמין בכל, תקווה לכל".

כתבה האחות שיראל: "כמה געגועים, כמה הייתי רוצה לשמוע אותך אח קטן שלי, שושי שלי, אהוב. שקצת גידלתי. שוב לחבק אותך. מודה על עשרים שנה שהיה לי אח נפלא ואכפתי עם לב אוהב ורגיש. מודה לאל שיש לי תקווה חיה ובועטת ששומרת עליי באמונה שניפגש שוב ושזה כנראה היה המרוץ הקצר שלך פה שנקבע מראש ושלמרות שהמרוץ שלי ארוך יותר בעולם הזה, כשניפגש כבר לא ניפרד שוב. הגעגועים רק הולכים ומתחזקים ואנחנו כבר לא אותו הדבר בלעדיך".

גם חבריו של שי התקשו לעכל את הבשורה המרה. "היית ילד עם כל כך הרבה שמחת חיים, מצחיק את כולם וזה פשוט בלתי נתפס", כתבה אחת מהם. אחר הגיב בהלם: "הנה זה גם הגיע אליי. למה היית צריך למות, חבר? למה?".

כחודשיים לאחר נפילתו של שי, פורסם הסרט "בן של אבא" המגולל את התמודדותם של אבותיהם השכולים של ארבעה חיילים, בחודש הראשון לאחר נפילת בניהם. בין האבות שצולמו – מיכאל, אביו של שי אשר תיאר את תחושותיו הקשות: "אני מחכה לרגע הזה שנהיה יותר קל, כמו שכולם מספרים - שאמשיך לחיות ואפילו לשמוח על החיים. אני חושב שזה לא ייתכן דבר כזה". בסרט ניתן למצוא תמונות וסיפורים ממהלך חייו של שי. הסרט זמין לצפייה באתר נענע 10.

יבגני, חברו של שי כתב: "את ההודעה הכואבת קיבלנו באמצע הלילה ... מה שחיזק אותנו היא גישתו של שי שעוזרת לנו להתמודד עם המציאות הכואבת. די לנו להיזכר בחיוך שלו, והחיוך כבר עולה מעצמו. הדרך של שי להתמודד עם קשיים היא להמשיך, לדהור קדימה ולעבור כל מכשול וקושי שעומד בפנינו וזה מה שעוזר לנו להתמודד עם המציאות שנקלענו אליה ... שי לעולם יהיה חלק מאתנו כמו שהיינו חלק ממנו. לא נשכח את 'מאסטרו' לעולם. יהיה זכרו ברוך".

חבריו לשירות הצבאי כתבו: "שי, היית אדם תמים טוב לב. ידענו שברגע של אמת תטפל בפצועים ותציל את חיינו. מלאך היית ומלאך תישאר".

אחד מחבריו של שי סיפר עליו בתכנית הרדיו "זאת המנגינה שלנו" בגל"צ, והקדיש לו את השיר "נופל וקם" של להקת שב"ק ס. הוא סיפר כי השיר תואם את אופיו של שי שהיה חייכן, רחב לב ועקשן, עם דרך מיוחדת משלו להתמודדות עם קשיים ומכשולים – לא מתייאש, קם עם חיוך וממשיך הלאה, "נופל וקם" כמילות השיר, אדם שאוהב את החיים וחי אותם.

באתרים פייסבוק ויוטיוב ניתן למצוא מצגות וסרטונים שהכינו לזכרו של שי אוהביו, ובהם תמונות וסיפורים מתחנות חייו.

דף יזכור הוקם לזכרו של שי באתר האינטרנט "חללי חיל הרפואה" ובו תמונות ודברי זיכרון.

שי מונצח באנדרטת חיל השריון בלטרון, באנדרטת חללי חיל הרפואה ובבית יד לבנים בחיפה, שבו מונצחים כל חללי העיר.