תפריט נגישות

סמ"ר עדי סלים ז"ל

עדי סלים
בן 22 בנפלו
בן שושנה ושלמה
התגורר בבית חשמונאי
שרת בחטיבת הצנחנים, חיל רפואה
נפל בקרב
בט"ו באב תשס"ו, 9/8/2006
במלחמת לבנון השנייה
מקום נפילה: דבל
באזור דרום לבנון
מקום קבורה: רמלה
חלקה: 3, שורה: 3, קבר: 4.
הותיר: הורים ושלוש אחיות - נילי, קרן ודניאל

קורות חיים

בן שושנה ושלמה. נולד ביום י"א באייר תשמ"ד(13.5.1984) בבית-החולים "אסף הרופא" שבצריפין.

את שנותיו הראשונות עשה ברמלה. בן יחיד בין שלוש אחיות - נילי, קרן ודניאל. בשנת 1991 עברה משפחתו למושב בית חשמונאי שבשפלה שם גדל עדי והתחנך בבתי-הספר שביישוב. את לימודיו החל בבית-הספר היסודי "איילון" והמשיך לתיכון האזורי למדעים, לאומנויות ולהומניסטיקה "הרצוג" שבו סיים את לימודיו במגמות ביולוגיה וגאוגרפיה.



עדי היה תלמיד מעורב ופעיל מאוד מבחינה חברתית. במהלך לימודיו בתיכון שימש כאחראי במועצת התלמידים וכן תפס פיקוד על ניהול קיוסק בית-הספר שהיה עוד בחיתוליו. על תרומתו הרבה לקהילת בית-הספר, זכה בתעודת הצטיינות.



במרץ 2003 גויס עדי לצה"ל. את דרכו הצבאית החל כלוחם בחיל הצנחנים, אך בשל בעיות בריאותיות נאלץ לפרוש והועבר לחיל הרפואה. אף על פי כן, לא ויתר על שירות קרבי ובעקבות השתלבותו המוצלחת בחיל יצא לקורס חובשים קרביים. הוא עבר מסלול חובשים, קודם לחובש פלוגתי ואחר כך מונה לחובש גדודי בבסיס האימונים החטיבתי של הצנחנים. במהלך שירותו הצבאי בבא"ח ניהל את המרפאה ואת כל הצוות בצורה הטובה ביותר - כמו שרק הוא ידע לעשות - ואף קיבל ציון לשבח על הבא"ח המצטיין ביותר בחיל רפואה.



עדי שוחרר מהצבא במרץ 2006 ולו תכניות רבות לעתיד. הוא החל לעבוד כמאבטח במפעלי התעשייה הצבאית "גבעון" והתעתד להתחיל בסתיו 2006 את לימודי המזרחנות באוניברסיטת באר-שבע; הוא דיבר ערבית שוטפת ושאיפתו הייתה לעבוד בשב"כ.



חמישה חודשים לאחר שחרורו, בסוף חודש יולי 2006, גויס עדי ב"צו שמונה" למילואים ראשונים וללחימה המתנהלת בלבנון, שם סופח ליחידת החבלה של "מגלן". ציין מפקדו: "מהרגע הראשון היה ברור שעדי הוא מנהיג מלידה, יד ימין הכי טובה שיש ומעל לכול - בן אדם. הוא היה מפקד למופת וסמל לכל החניכים. הוא עזר לכל אחד בסבלנות רבה".



ביום ט"ו באב תשס"ו (9.8.2006), חג האהבה, נפל עדי בקרב במלחמת לבנון השנייה והוא בן עשרים ושתיים. טיל נ"ט ששיגר החיזבאללה למבנה שבו שהה בכפר דבל קיפח את חייו ואת חייהם של עוד שמונה לוחמים בגדוד. עמו נפלו: רב-סרן נתן יהב, סרן ליאון שמוכר, רב-סמל ראשון אשר ראובן נוביק, רב-סמל אלעד דן, רב-סמל גלעד זוסמן, רב-סמל נאור קאלו, רב-סמל עידן קובי וסמל-ראשון בן (בנימין) סלע.

עדי הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי ברמלה. הותיר הורים ושלוש אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל. על קברו נחקקו המילים "עדי, תכשיט שלא יסולא בפז.

נזכור, נאהב ולעולם לא נשכח".

ספד לו אסף, מפקדו הישיר: "התגייסת עם המון מוטיבציה ורצון לתקן עולם. מיד כשפגשנו אותך, חבריך לתאג"ד, עוד בשבוע הגיוס, ידענו שיש לנו עסק עם מנהיג מלידה, מדריך מלידה, ויותר מכול - בן אדם. ... יצאת מהר לקורס חוג"דים. גם לפני וגם אחרי, לקחתי אותך לשיחות המוטיבציה שנתנו לחיילים שיועדו להיות חובשים-לוחמים בצנחנים. לא אשכח את מילותיך בקול שקט ונמוך, סמכותי והחלטי: 'להיות חובש זה להיות הכול. זה להציל את חבריך תחת אש. אין יותר מזה'. המשפט הזה היה מזיז הרים וגבעות אצל החיילים הצעירים ולאחריו תמיד התנדבו הטובים ביותר להגיע לקורס. ויותר מזה - התעקשת והצלחת להשלים הכשרת לוחם מלאה, כפי שרצית.



"היית חבר יקר, נעים הליכות, שלו תמיד, לא כועס ורק מרגיע ומחנך. מעולם לא כעסת על טעות מקצועית, ובסבלנות הדרכת והסברת. לא התפשרת לעולם על איכות או דיוק - בעצמך ואצל חניכיך ופקודיך. חינכת מחזורים שלמים של חובשים בחטיבת הצנחנים, אימנת והדרכת. בנית מערך הדרכה שלם ומלא. כולם הכירו אותך והתייעצו אתך. לעולם לא סירבת לעזרת חובש או חופ"ל בציוד, בטיפול או במילה טובה. הוקפצת פעמים רבות לטיפול בפצועים - חיילים, אזרחים, פלסטינים. תמיד במקצועיות, באנושיות, עם ידי זהב והרבה אהבה ושליחות טיפלת בכולם. דאגת לחיילים נזקקים בציוד וארגנת תרומות. ... תמיד שאפת לעשות למען הכלל. ... כשהשתחררת, ביקשת להמשיך לשרת כחוג"ד בגדוד חי"ר והגעת לעוצבת המילואים 'חיצי האש'. גם כאן, מתוך מסירות ונכונות לנתינה אישית, בזמן הקצר שהספקת להיות, הספקת להתחבר לכולם ולתרום מעצמך. ... עדי - היית חובש מצוין, חבר יקר, מדריך ומנהל מקצוען, ויותר מכל דבר היית אדם למופת. ... אתה תחסר לנו תמיד. נוח על משכבך בשלום ויהי זכרך ברוך".



כתבה אמו של עדי: "ילד שאהב את החיים, עם חיוך רחב על הפנים, שידע לקבל ולתת והכול באהבה. הייתה לי את הזכות הגדולה להיות אימא שלך. אהבתך לצבא התחילה עוד כשהיית בן חמש ושיחקת בחיילים, רובים וטנקים מפלסטיק, כשהקמת לעצמך מוצב שלם של צבא. וכשאבא היה חוזר מהמילואים, היית לובש את החולצה הצבאית ומחזיק את הנשק ביד וניצוץ של אושר קרן מעיניך. או כשהיינו נוסעים במכונית וראית חייל בטרמפיאדה, בכית שניקח אותו טרמפ, לא משנה כמה צפוף ולא נוח זה היה, עשינו זאת בכל זאת.

כשהתגייסת רצית להיות בחיל הכי מובחר שיש כדי שתוכל לתת ולתרום כמה שיותר. התגייסת ל'צנחנים' והיית גאה, גאה במדי צה"ל. עזרת לחברים, טיפלת בפצועים ותמכת בכולם. היית מודל לחיקוי! אז עדי, מלאך שלי, תשמור על אבא ותן לו את הכוח להמשיך ולעשות את כל הדברים שנהגתם לעשות ביחד: לצבוע, לטפל בגינה ולתחזק את הבית. שמור על אחיותיך ותן להן כוח להמשיך בחייהן ולחייך. ולי, עדי, תן את הכוח להמשיך ולשמור, לאחד, לדאוג, לפנק ולשמח את המשפחה כמו שאני יודעת לעשות. ... אוהבת ומתגעגעת, אימא".



כתבה האחות דניאל: "קשה לי לאסוף את כל הדברים שרציתי לומר לך. דברים שכמה שהם יהיו טובים, לא יתארו את מי שאתה באמת - מלאך. איך שעזרת, תמכת, פרגנת והיית אחראי ומנהיג מלידה. כל אלו ועוד דברים רבים אחרים גרמו לי רק להעריך ולהעריץ אותך יותר. לימדת אותי דברים ברפואה במיומנות ובידע רב עד שחשבתי לעצמי בפנים כמה אני מעריצה אותך ורוצה להיות כמוך כשאהיה גדולה. ... אין מילים שיתארו עד כמה אני מעריכה ואוהבת אותך ובשבילי אתה תמיד תישאר גיבור".

ספד לעדי שימי, בשם חברי התאג"ד: "עדי היה מנהיג שקט. כזה שהשקט שפיזר מסביב יצר סמכות, ופשוט ידעת שיש על מי לסמוך. היית מנהיג שקט, כי ידעת לתת עצה טובה, יעילה ומיידית. היית מנהיג שקט, כי ידעת להעניק לי ביטחון בידע העצום שיש לך בטיפול רפואי. ... היית מנהיג שקט כי לימדת אותי להסתפק במועט כשאמרת 'מה לעשות, זה מה יש' כששוב התלוננתי על הנשק הארוך שנתנו לנו. ... אין לי ספק שהידע הרב שהיה לעדי בתחומי הרפואה, הצבא כמוסד ו'הדברים הקטנים' של החיילים, הוא שדחף אותי להתקרב אליו כדי להשיג איזה קצה של ביטחון בזמן שהספק וחוסר הוודאות מנצחים על הלך הרוח ואופי הפעילות. ... היינו ביחד כעשרה ימים בלבד והעובדה שאני מרגיש שאני מכיר את העלם הצעיר מספרת את הסיפור המלא על אדם שהצליח להיות אהוב על הבריות ולהשאיר עלינו את חותמו הנעים והטוב. יהי זכרו ברוך".



כתבו בוגרי שבט הצופים "להב - בית חשמונאי": "בכל פעם שראינו את עדי עם המדים או בלבוש אזרחי מטייל עם הכלב היינו מסתכלים עליו בהערצה. עדי, בעיניים שלנו, הוא בחור גבוה ותמיר, יפה-תואר עם גומות חן וחיוך כובש... ואהבה אין-סופית לעולם ולחיים. ההופעה של עדי משכה מבטים בכל מקום שבו הופיע ולמרות זאת נשאר תמיד צנוע, אוהב כל אדם, בלי קשר לדבר. למדנו עליך שידעת לחזק ולתמוך בכולם. עדי יישאר בשבילנו סמל של כוח וגבורה ובמיוחד נהיה גאים תמיד שעדי סלים הוא אחד משלנו".



במלאות שלושים יום לנפילתו, נשא דברים על קברו מפקד גדוד החבלה שאליו השתייך: "המלחמה נפלה עלינו בהפתעה. בין התאריכים 15-9 באוגוסט 2006, לחם הגדוד בגזרת דבל-רשף בדרום-לבנון. במהלך יום הלחימה הראשון, נורו טילי נ"ט אל כוח פלוגה א' של הגדוד בפיקודו של נתי, אשר שהה במבנה בפאתי הכפר דבל. בעקבות הירי, נהרג עדי יחד עם עוד שמונה מחיילי הגדוד ורבים אחרים נפצעו. האבדה קשה... איבדנו חיילים רבים. כל אחד עולם ומלואו. את עדי, הכרנו בתוך זמן ההתארגנות והאימון הקצר... עדי היה חובש מצוין! עשה את עבודתו במקצועיות, בכישרון רב ובאהבה. היה הראשון להתנדב ולדאוג לכולם, להביא ציוד יקר שחסר לנו בהתארגנות - ציוד שבהמשך עזר להציל חיים. את שעדי דרש מעצמו, הוא לימד גם את חבריו תוך כדי זמן ההתארגנות. עדי היה מנהיג! רציני בגישתו למקצועו הצבאי, בקי, יורד לעומקם של דברים. מנהיג סוחף, בעל חיוך שובה, דיבור שקט ודוגמה אישית, אשר הבין כי מנהיגות עניינה אחריות יותר מכל דבר אחר. מנהיג שתוך פרק הזמן הקצר זכה להערכה רבה מחברי התאג"ד הוותיקים והוותיקים פחות. 'מצאנו את החובש הגדודי הבא', אמרו הרופאים. מנהיג אשר יצק משמעות למילה 'אחריי' - מקצועית וגם ערכית".



כתבות רבות התפרסמו בעיתונות והאירו את דמותו של עדי שהתעקש להישאר בשירות קרבי על אף שיכול היה למלא תפקיד מסוכן פחות. בני משפחה וחברים כתבו על הכאב העצום המלווה את האובדן וסיפרו על החיוך, החוכמה וטוב הלב של עדי. חיילות ששירתו עמו תיארו אותו כ"בחור חמוד שתמיד מחייך ועוזר", "אדיב, אכפתי, מסור לעבודתו עד הסוף ותמיד שמח לעזור לחברים שלו. ... אדם יפה-תואר, כישרוני ואוהב". חברים אחרים ציינו את ביישנותו והגדירו אותו כ"עדין נפש".

גיא, חברו הטוב, כתב: "עדי היה רוצה שכולם יהיו חזקים. ... הוא דיבר על הכול, היה צנוע ורצה שהכול יסתדר, שנהיה חזקים ושלא יהיו מריבות פנימיות בארץ ובצבא".



כתב גיסו יניב: "עדי - סוג של תכשיט, מעשה ידי אמן" ובדברי ההספד על הקבר הטרי אמר: "אפילו אתמול בלילה, בנשימותיך האחרונות, אני בטוח שניסית לתת עוד קצת, כי אצלך הכול מלא. היית לי כמו אח, תמיד שם כשצריך וגם כשלא צריך תמיד הראית שאתה שם".



סיפר אלון, בן דודו של עדי: "כשהגיע זמני להתגייס, התייעצתי כרגיל עם עדי. הוא ללא היסוס המליץ לי להתגייס לצנחנים ובזכותו עברתי את הגיבוש לחיל. בשבועיים הראשונים של הגיוס שיבצו אותנו לפי גדודים וסיירות. עדי היה שייך לגדוד 202 וכמובן שאני הלכתי בעקבותיו. ... התייעצתי עם עדי פנים מול פנים אם כדאי ללכת להיות חובש והוא הסביר לי שזה הדבר הנכון לעשות. יצאתי לקורס חובשים וסיימתי בהצלחה. ... כל זאת בזכות עדי שעזר לי להגיע לכל דבר ודבר. פשוט הלכתי לפי הדרך שלו ולא חשבתי אחרת. ... עדי, רק רציתי להגיד לך שאני מתגעגע אליך...".



כתבו בני המשפחה: "עדי, רצינו להגיד תודה. תודה שהכנסת אור ושמחה לחיינו. תודה על זה שהיית אתה עם החיוך שלא נמחק מפניך, עם הרצון לעזור ולעשות כל דבר. שמור עלינו שם למעלה אבל תמיד תדע שאתה פה אתנו למטה, בלב ובנשמה. נוח על משכבך בשלום. אוהבים ומתגעגעים, המשפחה".







בניית אתרים: