תפריט נגישות

סמ"ר יותם גלבוע ז"ל

יותם גלבוע
בן 21 בנפלו
בן לאה ויוסף
נולד במעוז חיים
בכ' בשבט תשמ"ה, 11/2/1985
התגורר במעוז חיים
התגייס ב-2.8.2004
שרת בחיל רפואה
יחידה: מגלן
נפל בקרב
בכ"ג בתמוז תשס"ו, 19/7/2006
במלחמת לבנון השנייה
מקום נפילה: מרון א-ראס
באזור לבנון
מקום קבורה: קיבוץ מעוז חיים
הותיר: הורים ושני אחים - עומרי ואדם

קורות חיים

יותם, בן לאה ויוסף, אח צעיר לאדם ולעמרי. נולד ביום שני, כ" בשבט תשמ"ה (11.2.1985), בשעה 14:00 בבית-החולים המרכזי בעמק, בעפולה. יותם גדל בקיבוץ מעוז חיים שבעמק בית שאן. כבר מלידתו הזדרז להספיק כמה שיותר (הוא הגיח לאוויר העולם שבוע לפני המועד), לחוות את העולם מכל צדדיו, והיה תינוק זריז. בגיל חודש וחצי כבר התהפך מהבטן לגב והקדים בהתפתחותו את כל ילדי הקבוצה. היה לו קשה להתרגל לאוכל הסינתטי, ועד גיל שלושה חודשים היה מאוד בכיין. אך עד מהרה הפך יותם לתינוק חייכן, עליז ופטפטן, שהפגין שמחה בראותו את בני המשפחה הקרובים. הוא היה ילד מקסים, פיקח, שיודע מה הוא רוצה, לא מוותר, עקשן כמו פרד וחייכן כליצן. לא היה יפהפה, אך בקסמו שבה את כולם. בחיידק הטיולים נדבק בהיותו בבית הפעוטות: ראובן המטפל היה חובש לכל הפעוטות בני השנתיים כובעים, לוקח מים וצידה לדרך, ויוצא איתם למסעות ארוכים ברחבי הקיבוץ. גם עם משפחתו אוהבת הטיולים היה יותם יוצא מדי שבת לתור את הארץ. מאוחר יותר, כללו הטיולים רכיבה על אופניים.

יותם למד בבית-הספר היסודי "דקלים" שבקיבוץ חמדיה והמשיך את לימודיו בתיכון המשותף "גאון הירדן" שבקיבוץ נווה איתן. הוא היה תלמיד מצוין שבלט בכישוריו המעולים גם מבלי שיצטרך להשקיע. בשיעורי המתמטיקה, ברמה הגבוהה ביותר, היה היחיד שהבין את החומר וכמובן הסביר לכולם בסבלנות. מספרת רותי סגל, רכזת המתמטיקה בתיכון: "יותם היה מסוג התלמידים שנוכחותם בכיתה אינה מובנת מאליה. הוא ניחן בחשיבה רהוטה והצליח להבין ולקשר בין תחומי הלימוד השונים המרכיבים את העולם המתמטי - מיומנות מורכבת ביותר שרבים מהמורים למתמטיקה לא משיגים אותה, ובוודאי קשה עבור התלמידים... אם היה עולה הצורך בדחייה של מבחן כמובן שיותם היה הנציג שעמד מולי, וכולם ידעו שהוא לא יחזור בידיים ריקות, והכל ברוח טובה, חיובית, עם חיוך שקשה לעמוד בפניו".

ואמנם, תכונה זו של עזרה לחברים, למשפחה, לקיבוץ ולמדינה, ליוותה את יותם כחוט השני. יותם מעולם לא אמר "אין לי זמן" או "אני לא יכול"; תמיד היה לו זמן לעזור לכל מי שביקש, ותמיד דאג לעזור מעבר למה שנתבקש, בחיוך ובצנעה. מי שהכירו אותו, ידעו כי במקום שצריך הוא יהיה, גם אם לא יקראו לו, מוצלח ותורם בכל התחומים. בטיולים השנתיים, למשל, היה הוא זה שגרר את כולם ועודד אותם לסיים את המסלול. בני כיתתו זוכרים איך בטיול של סוף י"ב עלה בין הראשונים להר האולימפוס, הגיע עד הבקתה שעמדה בפסגה - אך מיד שב וירד כדי לעזור לשאר החברים.

יותם אהב את המשפחה ואת המשפחתיות. חברות אמיצה נרקמה בינו לבין אחיו הגדולים. הוא שימש כיד ימינה של אמו והיה קשור מאוד לאביו. היה עובד חרוץ במדגה שבקיבוץ וכבר בגיל צעיר תרם לתרבות הקיבוצית בעמדת ההגברה. הכול זוכרים כיצד בריקוד הפסח "אחד מי יודע" היה יותם הבן היחיד שהסכים להופיע... בנערותו, יצא לקורס מד"צים (מדריכים צעירים) ואף הדריך. בקייטנות איל"ן (איגוד ישראלי לילדים נפגעים) שהתקיימו בקיבוץ תמיד היה שותף פעיל. כשהיה ראש קבוצה במחנה ארגון זכתה קבוצתו במקום הראשון, אך לא הניצחון היה חשוב לו, אלא האווירה הנעימה בקבוצה. כשהגיעה קבוצת "נעל"ה" (נוער עולה לפני ההורים) לקיבוץ, דאג שהנערים ירגישו כמו בבית. מאוחר יותר, צמחה החברות היפה והארוכה עם נטשה. ממשיכה רותי ומספרת: "כיתת הלימוד של יותם היתה משולבת עם תלמידי "נעל"ה" שהגיעו מרוסיה. תלמידי "נעל"ה" היו תלמידים חדורי מוטיבציה ללמידה ולהצלחה. הם הגיעו ארצה לבד ללא המשפחה, עם ידע קודם מרשים ומבוסס מאוד, ועבדו קשה על-מנת להשיג תובנה משמעותית. יותם הצליח לבלוט גם בקרבתם. הרגישות שהפגין כלפיהם, הרצון העז לעזור להם לקראת מבחנים, בהגשת עבודות שוטפות וברגעים של משבר, תמיד הדהימו וריגשו אותי".

יותם התוסס, הדומיננטי והכריזמטי, ששימש כפרמדיק מתנדב במגן-דוד-אדום, לא ויתר גם על משובות הנעורים. הוא הוציא רישיון על משאית ועל אופנוע, אבל נסע על אופנוע גם לפני הרישיון; לכל טיול הביא גיטרה, ניגן ושר אף על פי שזייף... הוא אהב להשתובב עם חבריו, לצחוק ולעולל תעלולים, ועם זאת - ידע להיות רציני כשצריך. בין שלל פעילויות ההתנדבות והנתינה שהיה שותף להן, היה גם חבר במכון "נסיעה" - ארגון המפגיש צעירים יהודים מארצות-הברית ומישראל ומוביל אותם במסע אל עומק התרבות הישראלית והיהודית. וכך כתבו חברי המכון: "אנו זוכרים את היוזמות שלקח על עצמו, בתפקידי מנהיגות שונים בתוך הקהילה שלו, ואת הגאווה הגדולה בהיותו חבר קיבוץ... בתור חניך ב"נסיעה", יותם ביטא רבות את עומק המחויבות שלו לארץ ולמדינת ישראל, ובעיקר את רצונו הגדול לתרום לה כמיטב יכולתו, בייחוד על-ידי שירות קרבי משמעותי".

למגינת לבו, הפרופיל הרפואי שנקבע ליותם לא איפשר לו להתגייס ליחידה קרבית ועם גיוסו, בראשית חודש אוגוסט 2004, יצא לקורס פרמדיקים. גם כשהיה חייל מצא זמן לעזור לקיבוץ ולתרום בחגים, ובסופי שבוע לא בזבז זמן ועזר למשפחה במשימות השבת. הוא עשה חיל בשירותו כפרמדיק, אך מעולם לא ויתר על רצונו לשרת כלוחם, ומשהגיע לבסוף לחטיבה המרחבית "יהודה ושומרון" התקבל ליחידת העילית "מגלן". מספרת קצינת השלישות שקיבלה אותו לתפקיד: "יותם הגיע כולו מחייך ומרוצה, וכבר בריאיון קליטה שערכתי לו אני זוכרת בחור מקסים, עם מבט עמוק והמון-המון מוטיבציה והתלהבות להגיע ליחידה. שמחתי מאוד ושיבצתי אותו במרפאה. יותם היה אחד שכל הזמן רצה להיות עם כולם, לעולם לא בנפרד, איש קטן שתמיד דואג שיהיו בסביבתו אנשים והם רוצים לבוא אליו, כל כך נעים להיות בחברתו, כך אומרים עליו החיילים ביחידה." ומוסיף מפקד היחידה: "משאת נפשו של יותם היתה להיות לוחם. לא נזקקנו להיכרות ממושכת עימו על-מנת להבחין כי הוא מכיל את כל התכונות המצויות בלוחם. אומץ הלב, הנחישות וההעזה ברכישת הידע והמקצוע של לוחם ביחידה מיוחדת, הסמכות המקצועית של איש רפואה מבצעי - אלה סיפקו משענת איתנה של ביטחון בכניסה למבצעים לילה אחר לילה. יותם בחר, כמו חבריו, בדרך הקשה, דרכם של לוחמים".

כשפרצה מלחמת לבנון השנייה עלה יותם עם יחידתו ללבנון. ביום השמיני ללחימה, כ"ג בתמוז תשס"ו (19.7.2006), נתקל כוח "מגלן" בחוליית מחבלים מעבר לגדר המערכת, צפונית לצפת, ובמקום התפתחו חילופי אש קשים. ממכת האש הראשונה נהרג חברו של יותם ליחידה, סמל-ראשון יונתן הדסי. יותם זינק לעברו על-מנת לנסות להצילו ולחלצו מן האש, אך נורה ונהרג במקום. בן עשרים-ואחת היה בנופלו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוצו, מעוז חיים. הותיר הורים ושני אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

ספד ליותם סגן-אלוף אליעזר טולדנו, מפקד היחידה: "יותם פעל יחד עם צוותו מול אויב המשחר כחיה טורפת לתושבי מדינת ישראל בגבול הצפוני ובעורף שטחה. הם פעלו להשבית את הקנה היורה על מושב אביבים ועל צפת. לשם כך הם יצאו, וכך מומשה משימתם בסופה. "לא ייתכן שהצפון נתון תחת אש," חשב יותם, ויצא למשימה עם רדת ליל. לא כך רצינו להיפרד מיותם. הבשורה הנוראה הממה את יומנו. מי שאינו הולך עימנו בשבילי הלוחמים - לא יבין. זר לא יבין מה היא לנו הבשורה כי אחד מהחבורה נלקח; עצם מעצמנו, בשר מבשרנו. ברגע האמת לא היסס יותם ורץ אלי תופת, על-מנת לחלץ את חברו ליחידה. הוא לא קיבל פקודה; הוא לא נזקק ליותר ממבט חטוף כדי להבין היכן הוא נדרש. גבורתו של יותם היא אבן בפסיפס הגבורה היהודית מימי המקרא ועד ימינו, נער מקסים ואהוב, לוחם עשוי ללא חת. יותם הוא חלק מאיתנו גם אחרי לכתו, ורוחו האופטימית תחזק את לבנו".

בניית אתרים: