תפריט נגישות

רס"ל יהודה אודי אייש (אילת) ז"ל

יהודה אייש
בן 37 בנפלו
בן שושנה ומרדכי
נולד בצפת
בכ"ח באב תשכ"ה, 26/8/1965
התגורר באילת
שרת בחיל רפואה
יחידה: חט' 844, גד' 795
נפל בפעילות מבצעית
בח' בסיון תשס"ג, 8/6/2003
מקום נפילה: מחסום ארז
באזור רצועת עזה
מקום קבורה: אילת
הותיר: הורים, ארבעה אחים ואחיות, בת - ליאן ובן - אילי

קורות חיים

אודי, בנם הבכור של שושנה ומרדכי, נולד ביום כ"ח באב תשכ"ה (26.8.1965) בבית החולים הממשלתי שבצפת. אח לשרונה, יוסי, שלומית ושלום. את שנותיו הראשונות עשה בצפת: בן ארבע החל לבקר בגן הילדים העירוני שבשכונת כנען, משם המשיך לגן חובה, ועלה לכיתה א' בבית ספר ממלכתי בעיר.

בחורף 1971, בעקבות עבודתו החדשה של האב בנמל אילת, העתיקה המשפחה את מקום מגוריה לעיר הדרומית. אודי המשיך את לימודיו בכיתה א' בבית הספר היסודי "ערבה", ומכיתה ב' ועד כיתה ו' למד בבית הספר היסודי "אופיר". אמו מספרת כי היה ילד שקט, עדין ומופנם, וכי אהב את המטבח וסייע לה בבישולים.

בהגיעו לכיתה ז' עבר אודי לפנימיית בית הספר החקלאי "כפר הנוער ויצו נחלת יהודה" שבראשון לציון, כאן למד עד סוף כיתה י"ב. בשנים אלה ניכרה משיכתו לתחום החינוך, מעורבותו החברתית ורצונו לעזור לזולת. אודי נטל חלק בכל תחומי הפעילות שבפנימייה, המשיך לרקוד, ואף שלח ידו בכתיבת שירים. ביצירותיו בולטת רגישותו הרבה, יכולתו לתמצת במילים ספורות רגעים ומחשבות, וכמיהתו העזה לאהבה.

עם סיום לימודיו בכפר הנוער, ב-14.8.1983, התגייס אודי לצה"ל, לחטיבת "הצנחנים". גאה ונרגש היה בטקס סיום המסלול וקבלת הכומתה האדומה שנערך בכותל, נכון לתרום ככל יכולתו להגנת העם והארץ שאהב כל כך. אלא שבצניחה השנייה נחבל אודי בגבו וספג פגיעה שלא אפשרה לו להמשיך לשרת כלוחם. הוא הועבר לחיל הרפואה, נשלח לחיפה לקורס חובשים, והוסמך כחובש וכנהג אמבולנס. את המשך שירותו עשה בבסיס "סיירים" שליד אילת.

כישרון הריקוד שניחן בו אודי ואהבתו הרבה לעולם המחול הובילו להצטרפותו ללהקת המחול שהקימה באילת אופירה נבון, אשת נשיא המדינה לשעבר יצחק נבון, שבמסגרתה רקד ושר.

שאיפתו של אודי לעסוק בחינוך ולעבוד עם בני נוער לא הפתיעה איש. לאחר שחרורו, בשנת 1986, עבר קורס הדרכת נוער בירושלים, שלאחריו נשלח לעפולה להדריך נוער בעייתי. אך אודי העדיף לשוב לאילת ולהיות קרוב למשפחתו. בשנת 1990 נישא אודי לאתל. תחילה עבד כפקח במוקד 106 של עיריית אילת, ולאחר תקופה עזב ופנה למשרד החינוך, כדי להגשים את חלומו. הוא החל לעבוד כמורה בבית הספר היסודי "יעלים", בשעות הפנאי אהב אודי לבלות בים, וגילה את קסם הצלילה. הוא לא זנח את אהבתו לבמה ולריקודים, המשיך לרקוד בלהקת המחול של אילת, השתתף בפסטיבל המחול שבכרמיאל, ואפילו שיחק בכמה הצגות תאטרון שהועלו באילת. ברגעים הפרטיים שנותרו לו, כתב שירים.

שני ילדים נולדו לבני הזוג – ליאן, הבכורה, שנולדה בשנת 1991, ואיליי, בן הזקונים, שנולד בשנת 1993. אב מסור היה אודי לילדיו והרבה לטייל עם משפחתו בכל רחבי הארץ. גם לאחר שתמו נישואיו, בשנת 2000, המשיך לבוא בכל יום לדירת המשפחה, ולבלות עם שני ילדיו.

תחנתו הבאה של אודי בקריירה החינוכית שלו הייתה בבית הספר העל יסודי "אורים" שבאילת – בית ספר לחינוך מיוחד הקולט לתוכו תלמידים במגוון רחב של לקויות מורכבות, לקויות למידה והפרעות התנהגותיות. עבודתו כמדריך טיפולי הייתה קשה ושוחקת, אולם אודי ראה בכך שליחות וייעוד. הוא השקיע רבות בתלמידיו, התמודד עם האתגרים שהציבו בפניו, וסייע לתלמידים הבוגרים להשתלב במקומות עבודה לקראת עזיבתם את מסגרת בית הספר. חניכיו, מצדם, השיבו לו אהבה ונקשרו אליו. מספרת מדלן אדרי, מנהלת המוסד: "אודי היה איש חם ומיוחד. אדם ברוך כישרונות. הייתה לו אפילו שעה מיוחדת במערכת השעות של בית הספר במסגרתה הרקיד את הילדים."

אודי היה דמות מוכרת באילת. ימיו היו גדושי עשייה: נוסף על עבודתו בבית הספר, שימש כמדריך לנוער במתנ"ס קולייר, עסק בהדרכת ספורט ואימן בני נוער בכדורסל ובכדורגל. כיהן כשופט במשחקי ליגת הכדורסל, בטורנירים למקומות עבודה, ב"ספורטיאדה" וב"מחוזיאדה" שנערכו בעיר.

בשנת 2001, באחת מחופשות הלימודים, נשלח מטעם הסוכנות היהודית לארצות הברית, לעבוד עם ילדים, והתנסות זו היוותה נדבך נוסף בהתפתחותו המקצועית.

במהלך השנים נקרא אודי תכופות למילואים, והשתתף עם גדודו באימונים שנערכו בבסיס "צאלים". חבריו מספרים כי היה לוחם משכמו ומעלה, וכי היה חבר נאמן ואהוב.

ב-17.5.2003 חגג אודי עם משפחתו את בת המצווה של ליאן, בתו הבכורה, במסיבה מפוארת. באותו מעמד הקריא אודי שיר הומוריסטי שחיבר: "איך עובר לו רץ הזמן / כמעט אתמול אחזתי בך ביד אחת ופתאום / בשתי ידיי אני מחבק, מנסה להניף אותך אל על / קול חריקה ונשבר (ולא בגלל המשקל) // לאן הוא ממהר זה הזמן, ככה מבלי משים / ואת מביטה אליי מלמעלה ולי נתפס הצוואר / עד מתי אני שואל? (טוב זה לא חוכמה / אני נמוך, נמוך קומה בלשון המעטה). // לאן אצים רצים מחוגי הזמן? היי, היי, לאט לאט / מה החיפזון? רגע רגע, עצרו! / ... / ואין הזמן מקשיב בתקתוקו, מזכיר שאין לו זמן / והוא חייב להמשיך."

לפני יציאתו לשירות המילואים האחרון, עסק אודי בהכנות למסיבת סוף השנה של בית הספר, וכמו ידע שתהיה זו פעילותו האחרונה עם הילדים, הקדיש להם שיעור מיוחד וקנה לכולם גלידה.

שבוע ימים לאחר חגיגת בת המצווה של ליאן, ב-26.5.2003, גויס אודי למילואים, ונשלח עם חבריו לתעסוקה מבצעית במחסום ארז, בכניסה לרצועת עזה. במהלך המילואים חש ברע. הוא פנה לרופא, קיבל טיפול וניתנו לו ימי מחלה, אך אודי חש מחויבות עמוקה כלפי חבריו, ויתר על חופשת המחלה והחליט לחזור אליהם. החלטה זו, חרצה את גורלו.

אודי נפל בקרב בחבל עזה ביום ח' בסיוון תשס"ג (8.6.2003). סמוך לשעה 5:30 לפנות בוקר, בחסות הפועלים הממתינים לבידוק באולם הכניסה של מחסום ארז כדי לעבור לישראל, עברו במקום שלושה מחבלים לבושים מדי צה"ל. בשלב מסוים פרשו המחבלים מהתור, טיפסו על חומת אזור התעשייה, פנו לעבר המוצב – "מגן 12" – הצמוד למחסום, ופתחו במכת אש לעבר החיילים. תחילה נורה הנגד, רב-סמל בועז אמת, שעמד מחוץ למוצב, בסמוך לטנקים. שני חיילי מילואים שעמדו בש.ג. – רב-סמל אסף אברג'ל ורב-סמל חן אנג'ל נורו על ידי המחבלים מטווח קצר. אודי וחבריו ששמעו את היריות מיהרו לזירה. במהלך הקרב שהתפתח השליכו המחבלים רימוני יד וירו לכל עבר. אודי נהרג במקום, ועוד ארבעה חיילים נפצעו. בתום עשרים דקות של קרב חוסלו המחבלים. שלושה ארגונים פלסטיניים לקחו על עצמם את האחריות לפיגוע – החמאס, הג'יהאד האסלאמי והפתח.

אודי היה בן שלושים ושמונה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באילת. הותיר אחריו בת ובן, הורים, שתי אחיות ושני אחים. על מצבתו נחקקו המילים "לתת את הנשמה ואת הלב / לתת כשאתה אוהב"... לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל.

על קברו ספדה לאודי בתו ליאן: "לאבא היקר לי מכול... תודה לך על שתמיד היית לצדי. תודה לך על שעזרת לי. תודה לך על כל הפרגונים. תודה לך על הכעסים. תודה לך על כל האהבה. תודה לך על כל השמחה. תודה לך על כל הכיף. תודה לך... האבא החשוב לי מכול, זה שיכל לעשות הכול, תמיד עזר, ואהב, שפרגן וכעס, שאהב אותי הכי בעולם, שנתן לי הכול מכול. עכשיו אתה כבר לא כאן, אתה בגן עדן. אני לא אוכל לגעת בך יותר, אבל אוכל לחשוב עליך, לדמיין אותך נותן לי נשיקת לילה טוב. אתה הכוכב החדש והמבריק ביותר שישמור עלינו. אתה וסבא זה כוכב אחד ענק.

אבא, אני רוצה להקריא לך משהו:

על ענן שבשמים יושב לו מלאך אחד. מלאך ייחודי, מלאך מתוק ומיוחד. והמלאך מסתכל על ילדה אחת מקסימה, שהלוא היא בתו המדהימה. הוא שולח לה נשיקה מאוד גדולה על הלחי הקטנה. והיא כמו פיה מרחפת לענן המיוחד, ונותנת נשיקה ענקית למלאך הנחמד.

אבא, אתה האיש הכי טוב בעולם. אני אוהב אותך תמיד ואף פעם לא אשכח אותך. תמיד כשאהיה עצובה אזכר בכל הכיף והשמחה שהייתה לנו איתך, ולא אזכר בעצב ובדאגה. אוהבת אותך הכי בעולם, בתך ליאן."

העיתונות הכתובה והאלקטרונית סיקרה בהרחבה את הפיגוע הקשה במחסום ארז ורבות סופר על אודי ועל אישיותו המיוחדת.

שלומי, אחיינו של אודי, הפיק לזכרו סרטון וידאו שהועלה לאינטרנט ומופיע ביו-טיוב

בעיזבונו של אודי נותרו שירים רבים שכתב לאורך השנים. שושנה, אמו, אספה את השירים, את הצילומים ואת כתבי ההספד, וערכה אותם בספר גדול.

משיריו של אודי: "ושקטו מים / הרים כזקיפים / ונדם משק כנפי שחפים / ונם האיש."

"זולגות מעיני אלוהים / חותכות בצמרות עצים / נוגעות בעלי פרחים אט נפתחים / מראות ארץ יבשים / מעשה ניסים."

"ופשטה ארץ ירוקה בגדים / כולם / עצובה היא / ערירית היא / שלט תלתה בענף עירום / 'יצאתי לחפש אהבה. / אחזור?'?"

"כחול הוא ועצוב / לבד עמוק בבדידותו / ריקנות בו / כמו לאחר הליכתך / ואינך כאן / נדמה אני לים ההוא.

"את השיר "ילדה של חורפ", כתב אודי לבתו ליאן: "משב רוח נושא אותך באוויר / גשם טיפין מציירך / ענן כותב את שמך / בשמים אפורים. ברק מאיר דרך למענה / ושולח בה חצי אהבה / גלי ערפלים לה סביב / כשמיכת קלים. ילדה של חורפ / רוקדת בין טיפות שמים / חובקת שלולית מים / חרושת עננים עוטפת בה / וצחוקה מתגלגל כרעם מרעים. וקצר היום / ושמש חורפ אט נמוגה בינות הרים / וצילה מתארך והיא נעה מבלי מחשבה / חורצות באדמה ברגליה הקטנות /סימנים של אהבה. פסק הרוח ופסקו טיפות שמים / וענן עצר וכוכב יחיד נשאר בך / חושב אני אוהב אותך".

בניית אתרים: