קורות חיים
בנם של טובה ומשה. אלעד נולד בראשון לציון ביום ל' בשבט תשמ"א (4.2.1981). הוא היה החמישי מששת ילדי המשפחה, אחרי הבנות רקפת, יהלום וכלנית והבן הראל. אחריו נולד בן הזקונים, תואר.
אלעד היה ילד עדין ורגיש מאוד לסביבה. בילדותו אהב לצפות בסדרת הטלוויזיה "הלב", המבוססת על ספרו של אדמונדו דה אמיצ'ס אודות מרקו הצעיר היוצא לחפש את אימו. בעת הצפייה דרש שאימו תשב לידו, כדי להיות בטוח שהיא איתו, וכך הם צפו בפרקי הסדרה כשהם חבוקים על הספה. האם נהגה לכנות אותו: "אלעד לעד ולעולמים".
אלעד גדל והתחנך בראשון לציון. הוא למד בבית הספר הממלכתי-דתי "הראל", ובכיתה ז' המשיך לישיבת נחלים. כעבור ארבע שנים בישיבה החליט לשוב לראשון לציון, וסיים בהצלחה י"ב כיתות בבית ספר תיכון "עמית - עמל".
מגיל צעיר אלעד בלט בלימודיו. בגיל שש הוא כבר ידע לקרוא כתב רש"י, ואף הצליח לקרוא הפוך בתורה. בשבתות, בבית הכנסת היה המברך קורא פסוק בהגייה תימנית, ואלעד היה מיד מתרגם את הפסוק לארמית.
בבית הספר אלעד השקיע בלימודים, והיה תלמיד מצטיין. בימי הורים היו הוריו מגיעים, מציגים את עצמם לצוות המורים ושומעים שאין מה להגיד להם, פרט לדברי שבח לבנם ולמשפט "אשרי האם יולדתו". במבחנים אלעד התגלה כתלמיד מחונן וזומן לפרויקט לימודי מתמטיקה ופיזיקה במכון ויצמן ברחובות. כיוון שהיה בוגר לגילו הירשו לו הוריו לנסוע לבד באוטובוס לרחובות, ואלעד השתתף בחוג במכון ויצמן וגם שם הצטיין.
אלעד אהב לקרוא ספרים מכל סוג, והיו תקופות שהיה מנוי בארבע ספריות במקביל. כך רכש ידע רב בתחומים מגוונים, מה שעזר לו להצליח מאוד במשחקי טריוויה, חשיבה והיגיון שאהב לשחק עם כולם.
אלעד אהב לעזור לחבריו בלימודים. עם השנים הוא נעשה מומחה למחשבים, ועזר לחבריו רבות בתקלות בתחום זה. אף שהוצע לו הוא סירב לקחת כסף על עזרתו, באומרו: "כך אנו מעלים את רמת הידע של הסביבה". משבגר, במסגרת תרומה לקהילה הוא עסק בחינוך ולימוד של ילדים חלשים.
אלעד אהב מאוד את משפחתו, כיבד את הוריו ומעולם לא גרם להם עגמת נפש. כשהיה הולך לבית הכנסת נהג לשוחח עם אביו משה על שכר ועונש, הקב"ה, הישארות הנפש ועוד נושאי דת. ההורים מספרים איך במלחמת המפרץ ב-1991, כשנורו טילים מעיראק לעבר ערי ישראל, יצא אלעד בן העשר למרפסת וקרא בקול רם בספר תהילים, כשהוא בוכה ומפנה תחינה לאל שיפסיק את המלחמה.
ההורים מספרים שאלעד הפגין בכל הזדמנות טוב לב ונכונות לחלוק בכול עם משפחתו. כשהיה בן שלוש-עשרה וחצי התחייב בפני אביו, בהתחייבות שנרשמה בספר תלמוד בבלי, מסכת ברכות: "מבטיח לאבא ואימא עשרה אחוז מהרווחים החודשיים מההכנסות נטו".
לאלעד היו דרישות אוכל מיוחדות, שנענו בשמחה על ידי אימו טובה. הוא, לדוגמה, אהב לאכול עוף אך לא אהב את צורת העוף. לכן היה מקבל את סעודת השבת אחרון, שכן הוכנה לו צלחת מיוחדת ובה ירקות מכל הסוגים, ובמיוחד קישואים שאותם אהב מאוד, ועוף מפורק. אם קרה שהוא היה מודאג במהלך הארוחה ושאל אם שכחו אותו, הייתה אימו עונה בצחוק: "ישכח אותך המוות".
אלעד היה הבן אמצעי בין שלושת הבנים הצעירים במשפחה, והסתדר היטב עם שני אחיו. לעתים קרה שהוא רב עם הראל וזה התחיל להרביץ לו. אז היה אלעד אומר לאחיו הגדול: "מה, נגמר לך השכל אז אתה מרים ידיים?" וכך השתתקו השניים ותם הריב. מדי פעם קרה שהאח הצעיר תואר הפריע לאב במנוחתו וזה ביקש להענישו, אז היה אלעד קם להגנת אחיו הצעיר ואומר לאב: "הוא ילד קטן, תעניש אותי במקומו".
אלעד גדל והיה לצעיר שמח, אוהב ואהוב. הוא מאוד אהב ספורט, במיוחד כדורגל וכדורסל. לעתים בילה שעות במגרש הכדורגל, שם היה, כדברי חברו אוראל, "שוער שלא ניתן להכניעו". הוא אהב מוזיקת פופ ומוזיקה ים-תיכונית, והירבה לצחוק ולבלות עם קבוצת חבריו הטובים, שליוו אותו מילדות.
לירן, חברו של אלעד, הגדיר אותו כדבר הכי קרוב לאח תאום ביולוגי. הוא סיפר על חבר שתמיד ניתן לסמוך עליו ועל עזרתו, על שעות של שיחות אל תוך הלילה על כל נושא שבעולם: "אתה היית זה שהשפיע על החיים שלי בצורה המשמעותית ביותר וכל זאת בדרכך המיוחדת. אתה זה שהסביר לי שאין מה להתפדח, אלא לעשות מה שבא לי בלי כל קשר מה אחרים אומרים או עושים. לפני שהכרתי אותך כל כך הרבה דברים לא הייתי עושה בגלל שחששתי מה יגידו, אבל אתה הוצאת אותי מזה. יכול להיות שבזכותך נחשף לירן האמיתי ועל כך אני חב לך תודה גדולה, כי בלי זה אין לי מושג מה הייתי היום".
חברה של אלעד סיפרה: "בתקופה בה היינו חברים טובים הייתי שותפה למחשבותיך, ואני מצידי הקשבתי וייעצתי לך פעמים רבות. סיפרתי לך ושיתפתי אותך בדברים שרק מעטים ידעו, ואתה תמיד הקשבת וגרמת לי להרגיש טוב עם עצמי. למדתי ממך הרבה, ועתה אני מיישמת כמה מעצותיך ..."
בהיותו בתיכון הכיר אלעד את דקלה, שהייתה לחברתו האהובה. כך הוא כתב לה באחד ממכתביו: "זה שאת בתוך חיי ... אני מרגיש כאילו ניתנה לי עוד הזדמנות לחוות ולאהוב. יש עולם שונה מאוד שחי בתוכי עכשיו. עולם שיודע אהבה, שלווה, סיפוק, ביטחון עצמי, גאווה עצמית ואושר. עולם שבו אהבה נמשכת לנצח.
תודה לך שאת חלק מעולמי החדש, תודה לך על הפעמים שאנו לבד, ועל השקט של מגעך, על השעות ששוחחנו ועל הכנות של מחשבותייך. על שעות אחר הצהריים שאנו מתבוננים יחד בעולם, על השעות בלילה בהן איני צריך לחלום. תודה לך שאת מאפשרת לי לאהוב אותך".
אלעד התגייס לצה"ל ביום 22.3.2000. הוא בחר ללכת ליחידת קרבית מתוך ערכי ציונות ואהבת הארץ, עליהם גדל בבית הוריו, ושובץ לחטיבת החי"ר "כפיר". סיפר מפקדו, סגן-אלוף דדי: "אלעד הגיע לבסיס האימון החטיבתי 'אדם' במטרה לבצע הכשרת יסוד במסלולו הצבאי, שבסופו יועד להיות לוחם ביחידת הכלבנים 'עוקץ'. בשלושת השבועות שבהם שהה אלעד ביחידה החליטו מפקדיו כי ראוי הוא לצאת לקורס חובשים קרביים. אין בליבי ספק כי בסיס האימון החטיבתי 'אדם' ויחידת 'עוקץ' הפסידו לוחם איכותי וחובש מקצועי מיומן. מפקדיו וחבריו של אלעד זוכרים אותו כחייל ממושמע, בעל מוטיבציה גבוהה ורצון עז להפוך חובש קרבי. התקופה בה היה אלעד עימנו תשמש לנו כזיכרון למעשיו ולתכונותיו הטובות, כפי שסיפר כל מי שהכירו".
אלעד נפל בעת מילוי תפקידו ביום א' בסיוון תש"ס (4.6.2000). בן תשע-עשרה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בראשון לציון. אלעד הותיר הורים, שלוש אחיות ושני אחים.
ספדה בתיה: "אלעד. נלקחת מאיתנו בטרם עת בעודך כה צעיר ומלא שמחת חיים. אני שומעת את צחוקך מהדהד בבית, ואני זוכרת ושומעת גם את קולך הערב כשפצחת בשיר ... אלעד, לדבר אליך מבעד לחול ולאבנים קשה מנשוא, אך קשה יותר המחשבה לדעת לקלוט ולהבין שבגדיך עדיין תלויים בארון וספריך במדף, ואתה אינך ... אלעד, דמותך תמיד תהיה איתנו, כמו שמך - לעד. אתה שומר עלינו מלמעלה, ועליך למעלה שומרים המלאכים, כי אתה ראוי לזה".
כתב חברו של אלעד מילדות, אוראל: "אני רואה את דמותך, החיוך הבלתי פוסק, הצחוק ושמחת החיים, השאפתנות הבלתי פוסקת. עדיין לא מאמין שאתה לא לידי ... כנראה שהאל רצה אותך לידו לעד, ולא סתם שמך אלעד ...
בכל צעד שעשיתי בחיים אתה מלווה אותי ושומר עלי, הנישואין שלי, הילדים שנולדו לי. אני מרגיש אותך לידי, מחייך, תומך ודוחף ... אני מביט אחורה ורואה חלל עמוק, חסר לי החבר האמיתי שהיה לי בחיים, חבר אמת, איש סודי שנתן למעני ללא תנאים, בכל עת ומכל הלב ... תמונתך לעד תהא מול עיני, צוחק, מחייך, מאושר מהעולם. אני לא מצליח לראות אותך ללא חיוך, כי עצבות ממך והלאה ... אני שוב מבטיח לך: את החלומות, השאיפות שלך, אשתדל להגשים, על מנת שלא תפסיק לחייך. הכי חשוב שתדע שלעד אתה חרוט בזיכרוני ..."
אימו של אוראל, אסתר הודיה כהן, כתבה את השיר "אלעד אתה חסר":
כל שנה ליבי געגועים / לבני העצב מתלווה בפנים / כל שנה הזיכרון עולה / והכאב שוב מכה ושוב מכה // אתה הילד שגדל לצד בני / אתה החבר המתחבר לילד שלי ... // ליבי געגועים, לבני הכאב מכה בפנים / אין לשכוח אחים והכאב הולם געגועים / כל שנה הכאב והזיכרון מתעוררים / כאילו אתמול זה קרה, הכאב לא מרפא ..."
משפחת שרעבי וחברים נוספים הוציאו אלבום לזכר אלעד, ובו מכתבים שהוא כתב לדקלה, תמונות שלו ודברי זיכרון שכתבו בני משפחה וחברים. הם כותבים: "כל המעיין באלבום ומכיר את אלעד יודע שהוא תמיד השאיר רושם כה עמוק על הסובבים אותו, לפיכך השארנו מזכרת עולם לזכרו. לזכר אותו ילד, לזכר אותו חיוך, אותם רגעים מקסימים שיינצרו בליבותינו, לזכר אותו חייל".
כתב רמי שרעבי: "אבכה ואקונן קינה אחר קינה. ואספוק כף אל כף בבכי ואנינה. על הרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה, על אסיפת אחינו אלעד הנטמן באדמה. נבקש עליו רחמים וחמלה וחנינה. מלפני אהוב, מלפני ברוך, מלפני גיבור, שוכן מעונה. שישים חלקו ומחציתו עם רועים שבעה ונסיכים שמונה, ועם צדיקים וחסידים בעלי אמונה. תנוח בשלום תמצא שלום תבושר שלום מאדון השלום. ותלמד עלינו זכות לפני אדון השלום".
מני כתב: "עציץ בליבי נטעתי ושמו אלעד / עציץ זה יפרח בליבי לעולמי עד / אם אותו אי פעם לכרות ינסו / את שורשיו העמוקים בליבי יגלו / וגם כאשר אזדקן ואבוא בימים / עציץ זה יגדל וילבב פירות לעולמים / מאהבתי לאלעד העציץ יחיה / ולכן כאב וצער בליבי לעולם לא יהיה."
ובשיר אחר כתב: "אלעד. שמחה בליבנו תמיד השארת / ובחיוכך את העצב תמיד שברת / וכעת כשאותנו עזבת / את ליבנו בכאב קרעת / כאב זה אותנו לא יעזוב לעולמים / עד אשר אלינו תחייך ותרד ממרומים."
איתי כתב: "כמו אח בך בטחתי / עליך רק חולם / איך עזבת אותי / כל עולמי שומם. // כוכב מאיר מבין שמים / לא אשוב עוד לראותך / אתמול היינו שניים / עכשיו אתה לבדך. // אותך לא אוכל לשכוח / הכאב אינו מרפה / בלעדיך אין לי כוח / מנסה לצאת מזה ..."
אבי, חבר של אלעד, כתב: "אני מקווה שאתה מצחיק את כולם למעלה כמו שהצחקת אותנו, ושתשמור עלינו, על חבריך שמאוד אוהבים אותך ומתגעגעים ועדיין לא מעכלים את שאבד מאיתנו ... צריך להמשיך בחיים כי זה הדבר היחיד שנשאר לנו תמיד – הזיכרון".
גאולה, חברה של אלעד ללימודים בתיכון, כתבה: "בכל יום שחולף אנו נתבגר ואתה תישאר צעיר. בך אותות הזמן לא יחרשו, בפניך ובצחוקך הם לא יפגמו. לך הזמן עצר מלכת ... כשנביט בתמונתך תחזיר אותנו רגע קט לימים בהם היית לצידנו, בהם צחקת והצחקת. אצלך הזמן עצר מלכת, אך לנו אתה חסר".
כתבה דקלה, חברתו של אלעד: "היה לנו טוב ביחד, היינו מאושרים יחדיו, אז למה לדבר טוב יש סוף מר? ... תמיד הבטחת שאותי לא תעזוב, שלנצח נהיה יחדיו ושלעולם לא יקרה לך כלום. אז למה לא קיימת את הבטחתך? תמיד חששת שאותך אעזוב, ולבסוף אתה זה שעזבת, ולעד.
איך אוכל להיות עם אחר כשכל זיכרונותי ילוו אותי תמיד. כל מילה ונגיעה תזכיר לי אותך. כולם אומרים לי להמשיך הלאה ושאני חייבת להיות חזקה, אבל כיצד עושים זאת? איך מתגברים על בחור שאהבתי כל כך, ושאני עדיין אוהבת, ושהיה כה מושלם בעיני? ...
רק תדע אהובי שאני פה הרוסה מגעגועים ועליך לא מפסיקה ולא אפסיק לחשוב לרגע, ותמיד תדע שהיית חשוב לי ויקר ותמיד תישאר כך בעיני. כי השארת לי זיכרונות מתוקים שיישארו בליבי חרוטים ומזיכרוני לא יישכחו לעולמים. כי תמיד תישאר האחד והמיוחד בשבילי, אהוב שלי".
בשכונת נחלת יהודה בראשון לציון הוקם בית כנסת "יד אלעד". בכל יום מימות השנה לומדת בבית הכנסת קבוצת לימוד דף יומי מהגמרא.
בתשס"ג הוכנס לבית הכנסת ספר תורה לזכר אלעד.