תפריט נגישות

סמ"ר יגאל ארד (בוקסר) ז"ל

יגאל ארד
בן 33 בנפלו
בן פיגה ואהרון
נולד בפולין
בכ"ט באייר ת"ש, 6/6/1940
שרת בחטיבת הצנחנים, חיל רפואה
יחידה: חטיבה 623
נפל בקרב
בכ"ח בתשרי תשל"ד, 24/10/1973
במלחמת יום הכיפורים
מקום נפילה: סואץ העיר
באזור סיני ותעלת סואץ
מקום קבורה: חיפה
אזור: ב, חלקה: 1, שורה: 5, קבר: 10.
הותיר: אישה, בן ובת
בעל עיטור העוז

קורות חיים

יגאל (פאבלו), בנם בכורם של פיגה ואהרון בוקסר, נולד ביום כ"ט באייר ת"ש (6.6.1940) בפולין, אחרי שנכבשה על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. אביו שירת בצבא הפולני ואמו ברחה עם התינוק לכפר שבגבול רוסיה, שם הסתתרה עד תום המלחמה. יגאל, ואחיו הצעיר אדם, למדו בבית ספר פולני' ולמעשה לא קיבלו חינוך יהודי וציוני. מבצע סיני עורר ביגאל את זהותו היהודית ובהיותו בן שמונה עשרה החליט לעלות לישראל. בשנת 1959 ללא משפחה קולטת וללא כתובת כלשהי - הגיע לארץ. עם הגיעו הצטרף לאולפן בקיבוץ דברת ושינה את שמו ליגאל ארד. לאחר חצי שנה, בה עסק בעבודה יותר מאשר בלימוד עברית, התגייס לצה"ל, מצויד בידיעות מועטות ביותר בדיבור, בקריאה וכתיבה של השפה העברית. את השירות הצבאי הסדיר לא אהב. כבחור בודד בארץ הייתה זו תקופה קשה ביותר ליגאל. הבית היחיד אליו נכנס באותה תקופה, היה בית דודו בתל-אביב. מאוחר יותר שכר לעצמו חדר קטן. לאחר שהשתחרר מהשירות הסדיר עבד בהפעלת ציוד מכני כבד וגר בצינעה בחדר שכור בחיפה. את הקשר האמיתי לצבא יצר בהגיעו כחייל מילואים לחטיבה 55. כאן גילה עולם אנושי חדש, שאותו אהב מאוד. חיילי החטיבה היו לחבריו גם אחרי תקופת השירות במילואים. כאן נקשר לידידים של ממש ומשום כך שמח לקבל צווי-קריאה למילואים. תוך כדי כך, רכש לעצמו חברים ישראליים. במהרה התברר שהוא אהוב בכל מקום. חוג מכריו הלך וגדל. "תמיד תמהתי איך הוא, העולה החדש - מוכר ואהוד על כולם ברחוב, ואני - שגרה כבר 20 שנה בחיפה - מכירה פחות אנשים ממנו". מספרת זיוה אשתו, אותה נשא לאישה בשנת 1964. בשנת 1966 נולדה בתם תמי. כשחברת הציוד המכני שבה עבד יגאל התפרקה, עבר לעבוד בחברה לקירור, שם עבד עבודת משמרות קשה. באחת מתקופות המילואים, שכנע אותו ידידו לעבור לעבוד בחברת החשמל. אחרי ראיון עם מנכ"ל החברה יצא יגאל ללמוד בקורס לטכנאי ייצור, ועבד בהנדסת ייצור בחברת החשמל. הוא התחבב על כל עובדי המחלקה ויצר אתם קשרי עבודה וחברות נפלאים.

במלחמת ששת הימים לחם בירושלים והשתתף בקרב על גבעת התחמושת. כחובש בקרב עקוב מדם זה עמד בגבורה במשימת חבישת הפצועים ופינוים. על מעשי גבורתו בקרב הקשה במלחמה על ירושלים זכה לציון לשבח מהרמטכ"ל, ומאוחר יותר הוענק לו "עיטור העוז". בשעת הפצצה בתעלה, בזמן מלחמת ההתשה, שנפגעים רבים היו פזורים בשטח, היו יגאל והמ"פ היחידים שיצאו מהבונקר כדי לחלץ את הפצועים. תקופת השירות שלו בתעסוקה מבצעית היו באזור המרדפים בבקעה, ובמלחמת ההתשה בתעלה.

וכשאלה הסתיימו - התנדב יגאל לצאת ל-40 יום שירות בעזה השורצת מחבלים ומשליכי רימונים. בשירותו כחובש צבאי הציל לא מעט אנשים ממוות. "הוא הציל את רגלי, כשלא איבד את עשתונותיו תחת אש, וקיבע אותה כראוי, בניגוד להוראות הרופא ההמום שהיה שם", סיפר מיכה, מפקדו. "לא חרדתי לעצמי" סיפר יגאל לאחר הקרב, "אני כבר אסתדר. אך האחריות לחיי אנשים התלויים בעזרתי, היא שדחפה אותי". יגאל, שעצר בתוכו את כל המתח והמאמץ של קליטתו בעבודה הקשה ואת תקופות המילואים ה"חמות"' חלה בכיב קיבה. זמן רב לא ייחס כל חשיבות לכאביו.

בתקופת שירותו בעזה גברו הכאבים ובצילום הרנטגן שנעשה לו בבית החולים בעזה, התגלה פצע גדול בקיבתו. הוא סבל מאוד וגם הדיאטות החמורות בבית לא עזרו. כחודש לפני המלחמה הפסיק לעבוד על פי הוראות הרופא ועמד להיכנס לניתוח. כאשר הגיע צו-הקריאה במוצאי יום הכיפורים קם ונסע. זיוה, רעייתו הייתה משוכנעת שיחזור למחרת, לאחר שיסביר למפקדיו את מצבו הבריאותי. יגאל המשיך, כדרכו, לבדו במאבק. הוא התגבר על יסוריו באמצעות תרופות, צם רוב הזמן, מאחר שנזקק לאוכל דיאטטי שלא היה בנמצא. המכתב הרפואי הנמרץ, התובע להחזירו מיד לצורך ניתוח איחר את המועד.

ביום כ"ח בתשרי תשל"ד (24.10.1973) נהרג יגאל מפגיעה ישירה בהיותו בנגמ"ש בשעת פריצה לעיר סואץ. גופתו נשארה בעיר והוחזרה אחרי חודשים אחדים, כאשר נחתם הסכם הפסקת-האש עם המצרים.

הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחיפה. הניח אחריו אישה, בן ובת. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

בניית אתרים: