סמ"ר יעקב (ז'לקו) מרוויצה ז"ל

קורות חיים

יעקב ז'לקו מרוויצה נולד ב-14 באוקטובר 1978 בעיר בלגרד ביוגוסלביה. בילדותו היה מלא חיים, ילד שובב, נחמד, חביב על כולם וחסר דאגות. עם שערו הבלונדיני והחיוך הכובש אי אפשר היה שלא לסלוח לו על כל מעשה קונדס שעשה.

שנה לפני שהתחיל את לימודיו בבית הספר יעקב עבר עם משפחתו לעיר נוביסד, שם אביו עבד בצי הסוחר של יוגוסלביה ואימו עבדה כאדריכלית.

כאשר מלאו ליעקב 10 שנים אביו נפטר באופן פתאומי וחייו קיבלו תפנית משמעותית.

אמו, כאם חד הורית, עבדה קשה בכדי לספק לו ולאחותו הגדולה ממנו בשנה, את הטוב ביותר.

המשפחה נאלצה להתמודד עם עוד מכשולים רבים כאשר יוגוסלביה החלה להתפלג. תקפו את המדינה שנים של חוסר ודאות, מלחמה והרס. החיים נעשו קשים לכל תושבי יוגוסלביה אך אנשיה הרגישו שאסור להם לוותר ושהם חייבים להמשיך הלאה וכך גם יעקב ומשפחתו.

יעקב למד בתיכון במגמת הנדסאות ותכנון בניין. הוא היה נער נמרץ ואהוד, תמיד היה במרכז העשייה החברתית. אחד מתחביביו העיקריים של יעקב היה ספורט, הוא אהב את כל סוגי הפעילות הגופנית. התאמן בחתירה, בכדור-סל, צלילה, טיפוס הרים, אגרוף ובגיל 16 נפגש לראשונה עם אחת האהבות הגדולות שלו - הג'ודו.

יעקב ראה בג'ודו מקור לפיתוח הגוף, הנפש והשכל כאחד. בכל הזדמנות היה ניתן למצוא אותו מתאמן. לפני בית הספר, אחריו ובחופשים. במהרה הפך יעקב לאלוף סרביה בג'ודו ומקום שני בכל יוגוסלביה. אך יעקב לא אהב להתחרות, הוא לא רצה רק לפתח טכניקות אלא ראה בספורט אומנות.

יעקב היה גם איש ספר. הוא אהב לקרוא וללמוד כל שניתן על מדינת ישראל, בנוסף אהב לשיר והוא אף בורך ביכולות ווקליות גבוהות.

אחרי שסיים את התיכון החל ללמוד באוניברסיטה וסיים תואר ראשון בחינוך גופני.

אך אז פרצה שוב המלחמה וארגון "נאטו" החל להפציץ את יוגוסלביה. יעקב ומשפחתו החליטו לא לברוח ולא להיכנע. כמה חודשים אחרי תחילת המלחמה התגייס יעקב לצבא היוגוסלבי שם שירת במשך שנה, ביחידה מובחרת העוסקת באבטחת אישים. עם שחרורו של יעקב מהצבא השתפר המצב הפוליטי ביוגוסלביה והמשטר הטוטליטארי נוצח על ידי הדמוקרטיה והאווירה במדינה החלה להיות יותר אופטימית.

יעקב חלם להגיע למדינת ישראל וכשראה שמשפחתו בטוחה החל לחשוב על עליה לארץ.

משפחתו מאד דאגה לו והם לא רצו שיעבור לישראל, מדינה שסובלת עדיין ממלחמות וטרור ולכן הציעו שיעבור לגור בארצות הברית, לפני שהוא מחליט לעבור לישראל. ואכן יעקב שמע לבקשת משפחתו, אך לאחר תקופה קצרה החליט להגשים את חלומו ולעלות לישראל, מדינה שמבטיחה בית לעם היהודי ומבטלת אפשרות שתפקוד את העם היהודי שואה, פעם נוספת.

יעקב הרגיש שהוא חייב להירתם ביחד עם תושבי ישראל למלחמה על הגנת המולדת.

בפברואר 2002 נחת יעקב בישראל. הוא למד באולפן בקיבוץ מעגן מיכאל ולאחר כחצי שנה התגייס לצה"ל, שם עבר טירונות משולבת עם קורס בעברית, במחווה אלון. במהלך הטירונות התבלט יעקב כחייל מצטיין, מלא מוטיבציה וערכים.

יעקב התחייב לשירות של 3 שנים, למרות שבפועל נדרש לשרת תקופה של חצי שנה בלבד, בשל עברו וגילו המבוגר, 23, באותו הזמן.

באותה תקופה חלם יעקב להגיע ליחידה מובחרת ונהג לומר:

"אני לא יודע עברית כל-כך טוב ולכן אני לא רוצה לדבר ציונות אלא לעשות ציונות".

יעקב שירת תחילה בצנחנים ולאחר מכן עבר קורס חובשים, שירת כחובש בכלא מגידו ולאחר מאמצים רבים הצליח להגיע לפלחה"ן גבעתי ולהגשים את חלומו לשרת כלוחם ביחידה מובחרת.

כאשר היה משוחח עם בני-משפחתו בחו"ל נהג לספר להם על חייו וחוויותיו בארץ ומעולם לא ציין את הקשיים שעברו עליו בשל היותו חייל בודד ועולה חדש. הוא לא פסק מלדבר על יופייה של המדינה, על-כך שיש לו חברה בארץ שהוא כל-כך אוהב ושהוא מוקף בחברים רבים ואנשים טובים.

יעקב היה מאושר בארץ. הוא הרגיש שלם רק דבר אחד היה חסר לו לידו - אימו ואחותו. הוא ניסה ללא הרף לשכנע אותן לעבור ולגור עימו, אך לא הספיק למלא משאלה זו.

יעקב שאף להקים משפחה בישראל ולהכות שורשים במדינה.

הוא רצה שיהיה לו בית עם גינה וחמישה ילדים, אך כיוון שהבין שלא יוכל להיות קצין ולהמשיך בקריירה צבאית רצה להשתחרר מהצבא ולהקים מועדון ג'ודו במטרה לחנך את הדור הצעיר על ערכי הנתינה, אהבת העם והארץ.

אך כל חלומותיו נגדעו ב-11 במאי, כאשר נהרג ביחד עם 5 חבריו בשכונת זייתון שבדרום רצועת עזה, בעקבות פיצוץ נגמ"ש במהלך מבצע.

יעקב נקבר בבית הקברות היהודי שבעיר נוביסד, ביוגוסלביה, לפי בקשת אימו ואחותו.

הוא היה בן נהדר, אח מקסים וחבר נאמן.

יעקב היה אדם מדהים והוא וחמשת חבריו לנשק ישארו גיבורים לעד.

יעקב חסר עד מאד לכל מי שזכה להכירו.

יהיה זכרו ברוך.