סמ"ר יוסף שרביט ז"ל

קורות חיים

יוסף בן מרגלית נולד ביום י"ט בכסלו תרצ"ה 26.11.34 בירושלים. סיים את לימודיו היסודיים בביה"ס "אליאנס" ולאחר מכן למד בביה"ס למכונאות בירושלים.

חייו של יוסף מתחלקים לשלוש תקופות המשקפות שלושה מימדים מדמותו:

א. יוסף של תקופת הילדות.

ב. יוסף של תקופת הנערות והבחורות.

ג. יוסף של נישואין ואיש המשפחה.

בילדותו הארץ היתה תחת שלטון הבריטים וכנער יוסף השתתף בפעילות נגד השלטון הזר. הפעילות היתה להדביק כרוזים מטעם אצ"ל (ארגון צבאי לאומי) ויוסף מילא כל תפקיד שהוטל עליו במחתרת.

יוסף לא הסתפק בפעולות אלו, הוא רצה לפגוע פיזית בבריטים. באותה עת סיירו בירושלים מכוניות משוריינות שבמרכזן ביצבץ ראש חייל בריטי, יוסף המתין בסבלנות וכשהמכונית חלפה לידו הוא צעק "גסטאפו" וזרק בחוזקה תפוז רך שפגע בפרצופו של החייל. המכונית נעצרה וכל אנשיה פתחו ברדיפה אחריו, הוא נכנס הביתה בסערה והאנגלים אחריו, אחד מהם סטר לו על לחיו והלך.

בימי המצור ב-1948 יצא לעזור לקשישים בהבאת מים לביתם ובדאגה למילוי מחסורם. הוא הצטיין באומץ לב יוצא מגדר הרגיל ובגיל 17 אילץ את הוריו להתגייס לצה"ל.

יוסף גוייס במאי 1952 והוצב לחיל רגלים. לאחר הטירונות נשלח כלוחם ליחידה קרבית. הוא השתתף במבצע קדש, בפעולות תגמול, במלחמת ששת הימים, במבצע כראמה ובמלחמת יום כיפור.

יוסף ניחן בגוף חסון ובכוחו הרב, אך מעולם לא ניצל זאת לרעה. האל חנן אותו באלה והוא השתמש בכוחות אלו רק למשימות שנתבקש.

פעמים אחדות נפצע במהלך שירותו הסדיר. פעם אחת נפצע בהר הצופים, שם פגע בו כדור שירו הירדנים ברגלו, אבל יוסף לועג לכול ולאחר תקופה קצרה הוא עומד על שתי רגליו ומבקש לחזור לגדוד שבחטיבת גבעתי. וזאת לאחר סירובו להיות מוכר כנכה צה"ל.

פעם אחרת נפגע מהרעלת גזים, אך בזכות חוסנו הגופני החלים וחזר במהירות לתפקד כחייל.

אומץ לב - פעם נשלח בלילה כסייר לפני כיתתו ליד לטרון, הוא הרגיש שעוקבים אחריו שלושה לגיונרים, הוא לא איבד את עשתונותיו בעץ הראשון שהזדמן לו מיהר וטיפס עליו וישב ללא תזוזה, בעוד הם מחפשים אחריו. לאחר שראה שהם מתרחקים מהעץ חזר לחבריו ויחד רדפו אחר האוייב וחיסלו אותו.

לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר התחיל לעבוד כנהג מונית בירושלים. הוא היה טוב לב להפליא, נהג לעזור לזולת ולא פעם הסיע חינם נשים זקנות או תלמידי ישיבה שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם.

באחד מימות החורף הקשים של ירושלים, כששלג כיסה את הכבישים הרכב שרשראות על גלגל מוניתו והירבה בנסיעות להעברת חולים לבתי החולים.

במהלך השנים נשא יוסף את מזל (אירית) והקים עמה בית ומשפחה למופת. לזוג נולדו שלושה ילדים: דורון, איילת וארז. יוסף היה בעל ואב מסור הדואג למשפחתו.

את זמנו הפנוי בילה בחברת ילדיו, נהג לטייל עמם ולהעניק להם חום ואהבה.

עבודתו כנהג מונית אילצה אותו לעבוד בלילות אך בטחון המדינה היה אצלו ערך עליון.

מסתננים היו חודרים לארץ ופוגעים בחיי אדם, צה"ל הגיב בפעולות תגמול, יוסף היה לוקח בהם חלק ולעולם לא סיפר על כך, לא לאשתו ולא לאף אחד. דבר זה נודע למשפחה בעת שישבו שבעה ע"י מפקדים שבו לנחם את המשפחה.

יוסף נהג לעשות הרבה ולדבר מעט. באחד המקרים המעטים בהם דיבר, אמר שבזמן הקרב בכראמה הייתה הפגזה על רכב שהוביל את הפצועים והרופאים לא יכלו לתת להם טיפול כראוי. הוא עלה מיוזמתו האישית על רכב והתחיל לנסוע לאט, בזה הוא משך אליו את אש הירדנים שחשבו שהוא מוביל נפגעים ע"י כך הרחיק את האש מהפצועים ואיפשר לרופאים לטפל בהם, מספר מפקדו מ"פ.

במלחמת ששת הימים בעת שצבא ירדן נסוג במטרה לחצות את הירדן הם השאירו רכבים טובים ממולכדים. חיילינו הגיעו ואחד הנהגים עלה להניע את אחד הרכבים, המטען התפוצץ והנהג נהרג. כעבור מס' ק"מ שוב עלה להניע את הרכב נהג אחריו ושוב התפוצץ והנהג נהרג. יוסף הגיע למקום והזהירו אותו ממלכוד הוא עלה והניע ולא קרה מאומה, כך גם לגבי הרכב השני, ברכב השלישי יוסף לא בלבד שלא עלה אלא לא נתן לאף אחד לעלות בטענה שהרכב ממולכד, הזמינו חבלן ואכן המכונית הייתה ממולכדת.

במלחמת יום הכיפורים צה"ל הגיע לגדה המערבית של תעלת סואץ, ידוע שצבאנו עני ואינו יכול לספק רכבים לכל דורש לכן הוטל עלינו למצוא ולשפץ רכבים נטושים של האוייב על מנת להכשירם לפעילות מבצעית. לפתע נמצאה משאית צ'כית אדירה שנקראה "טטרה". מאותו רגע יוסף פרש עליה את חסותו ולא התיר לאף אחד לגעת בה. יוסף היה מקדיש לה מידי יום טיפול ומתחזק אותה, יום אחד יוסף ושני חיילים ייצאו לשטח הסתבר שהוא היה בוצי והטטרה שקעה עד מעבר לגובה הגלגלים, כל הנסיונות לחלץ את המשאית עלו בתוהו, יוסף שלח את שני החיילים לסוללה והוא נשאר לשמור על המשאית באיזור שומם לבד. החיילים חזרו עם תגבורת על מנת להחזירו לסוללה, אך בפיו היתה תשובה לא מוכן לקבל הוראה שכזו. הוא נשאר לבד ועם שחר הוא גייס שני טנקים שחילצו את הטטרה והוא חזר כמנצח.

יוסף יוצא למילואים והוא שוב דבק במשימה לועג לגיל ובז לקשיים. שוב מקטרג השטן והוא אורב לו אי שם רחוק במורדות החרמון. הפעם הייתה ידו של יוסף על התחתונה. הוא היה בתעסוקה קרבית עם נערים צנחנים, פשוטו כמשמעו. בעת נפילתו היה בן 44 השאיר אשה ושלושה ילדים.

ודאי ישנם עוד מעשי גבורה ומעשים טובים שעשה אך נסתפק בכך.

יהי זכרו ברוך!

שנים לאחר שנפל יוסף ז"ל, משפחת שרביט משלמת מחיר יקר נוסף - שני אחיינים ליוסף נפלו בעת שרותם הצבאי.

יחיאל בן יפה ומשה נפל בעת שרץ כחובש קרבי לטפל בנפגעים הרבים בפיגוע ב"בית ליד" ב-22.1.95 והוא בן 21.

רותם בן טליה ודוד שירת בפלס"ר נח"ל, נפל בלבנון בעת שהופעל מטען צד שהונח ע"י מחבלים ב-23.1.97 והוא בן 20. שניהם היו בנח"ל. יהא זכרם ברוך!