סגן ד''ר חיים מרדכי יסקי ז"ל

קורות חיים

בן ישראל וצילה. נולד ביום 28.11.1896 בקישינוב. האוירה בבית היתה בין-לאומית, כי אביו היה אחד מיצואני התבואה הגדולים בעירו והבית המה תמיד מאורחים וקברניטי-אניות מכל הארצות. אבל יחד עם זה נתן האב את לבו לחינוכם העברי של ילדיו ולימוד האלף בית העברי קדם לאלף בית הרוסי. המורה העברי נשאר ידיד נאמן למשפחה גם כשהתחילו לבוא בו מורים לרוסית, גרמנית וצרפתית. המורה העברי האחרון בבית היה הסופר אליעזר שטיינמן. בשנת 1914 סיים חיים את לימודיו בגימנסיה פרטית באודיסה.

פעילותו הציונית החלה עוד בהיותו במחלקה השביעית, כשהצטרף לארגון בלתי-לגלי של גימנזיסטים ציונים. היה בין מארגני "מכבי", שפעל עד ימי המהפכה תחת השם "אזע". בשנת 1915 נתקבל לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה באודיסה ואת עבודתו הציונית המשיך בארגון הסטודנטים הציונים "החבר". בנובמבר 1915 נאסר יחד עם כמה מחברי הארגון. אחרי מאסר חדשיים שוחרר בקבלו עונש אדמיניסטרטיבי בלבד והמשיך בלימודיו בפקולטה ובעבודה ציונית במחתרת. באגודת "מכבי" היה ראש הסקציה הימית.

עם פרוץ המהפכה השתתף בה גם הוא, כרוב הסטודנטים, ובתקופות המעבר בין שלטון לשלטון היה חבר במיליציה האודיסאית. עם המהפכה יצא "מכבי" מן המחתרת ובדירתו התכנסה ישיבת היסוד של "מכבי" הרוסי שהוא נמנה עם מיסדיו.

בשנת 1917 נשא לאשה את פניה גרודצקי, חברתו הנאמנה בחייו ושותפתו לכל התלאות שעברו עליו.

בסוף 1918 התנדב לצלב האדום הרוסי ובמשך תקופה קצרה נתן את שירותו במסגרת זו בחזית הרומנית. המאוויים לעלות לארץ נתעוררו בו עם כיבוש דרום רוסיה על ידי הצבא הלבן של הצורר דניקין. בסוף שנת 1918 ביקר מאיר דיזנגוף ז"ל באודיסה, שהיתה נתוקה מכל הנעשה והמתרחש בארץ. בפגישה עם ציוני העיר תיאר דיזנגוף את המצב בארץ וסיפר על אפשרויות העליה. מיד הצטרף לועדה מצומצמת שהתחילה בהכנות לעליה. במסירות רבה עזר בארגון נסיעתה של האניה "רוסלן" ובניגוד לעצותיהם של רוב ידידיו הציונים ולמרות רצון הוריו יצא לדרך. שבועות מספר נשארו לו עד קבלו תעודת רופא, אך הוא מיאן לחכות ולסכן את אפשרות העליה לארץ.

בחורף 1919, אחרי נסיעת הרפתקאות קשה, הגיע לחופי יפו. התעודה הזמנית של האוניברסיטה האודיסאית לא הוכרה על ידי שלטונות הארץ והתחילו ימים קשים. בינתים ירד ערך הכסף הרוסי, אשר הביא אתו, וגורלו היה כגורל רבים מבני העליה ההיא. תחילה עבד כשומר, ולאחר מכן כמפקח סניטרי מטעם עירית יפו בשכונת היהודיות שעל הגבול בין יפו ותל אביב. המצב הסניטרי לא הניח את דעתו ומתוך יחס של רצינות לתפקידו הגיש כמה הצעות לשיפור המצב, אך משהרבה ללחוץ על ראש העיר פוטר ממשרתו.

בתקופת המחסור והסבל שבאה כתוצאה מכן היתה לו רעייתו לסעד, היא נתנה אז שיעורים באנגלית ובצרפתית. בספטמבר 1920, בעזרת קרוביו מארצות הברית, נסע לז'נבה, מקום שם נתקבל לאוניברסיטה לשם השתלמות במחלות העינים וכתיבת הדיסרטציה לשם קבלת תעודת דוקטור לרפואה. כתום לימודיו סירב לקבל את הזמנת קרוביו מארצות הברית ובנובמבר 1921 חזר לארץ. מיד עם בואו התנדב למרפאת העינים של "הדסה" בחיפה. כעבור ששה וחצי חדשים נתמנה כעוזר לראש המרפאה וכחובש עינים בבתי הספר בחיפה.

חייו בתוך בית רעוע בשכונה ערבית היו קשים ביותר ומשכורתו הזעומה אילצה אותו להיכנס בחובות כספיים גדולים ואף על פי כן לא היה קץ לשמחתו על אשר ניתן לו לעבוד בארץ, לשרת את הציבור ולקחת חלק בהבראת הישוב. לאט לאט עלה בדרגה מתוך עבודה מסורה וקשה. בשנת 1923 הוצע לו תפקיד של רופא עינים במקומות אחרים ובשנת 1924 נתמנה כממלא מקום מנהל מחלקת הענים בסניף "הדסה" בתל אביב, תפקיד אשר שימש בו במשך חצי שנה.

באותה תקופה הוטל עליו לחקור את מצב הגרענת במושבות יהודה. בראותו את המצב החמור בגלל הזנחה כללית וחוסר מאמץ להילחם בנגע הזה עיבד הצעה לאירגון שירות למלחמה בגרענת בכפר, הצעה זו משכה את לבה של הנרייטה סולד ז"ל. באותה שנה נתמנה כרופא נודד למחלות עינים בארץ ואז התחיל בביצוע הצעתו. מאין אמצעי תחבורה תקינים ומהירים נאלץ לערוך את ביקוריו השיטתיים בכל נקודה כפרית בארץ כשהוא רכוב על סוס או על חמור ויש גם מתוך הליכה ממושכת. לא היו לו בחיים ימי אושר וסיפוק כימים ההם: את הארץ אשר אהב ראה מקרוב וגם במאמציו המרובים בריפוי הגרענת ראה ברכה רבה. אולם בהמשך עבודתו הרגיש את הצורך בהשתלמות מרוכזת במקצועו, - דבר שלא ניתן לו בגלל חוסר הקביעות במקום העבודה. מצד שני עוררה בו עבודתו כרופא נודד התעניינות מרובה בכלל הבעיות של הרפואה הציבורית. לכן החליט לנסוע לחוץ לארץ כדי להשתלם במחלות העינים וברפואה ציבורית.

בשנת 1925, בעזרת הלוואה מ"הדסה", נסע לאירופה ועשה כשנה בצרפת, באוסטריה, בגרמניה ובשוייץ. אחרי הרצאתו בכינוס הליגה העולמית למלחמה בגרענת (על שיטות המלחמה במחלה זו בארץ) נבחר כחבר הליגה, ולאחר מכן הכירה האקדמיה לרפואה של צרפת בשיטותיו והציעה אותן כבסיס למחמה בגרענת במושבות צרפת. משנגמרה תקופת השתלמותו חזר לארץ והמשיך בעבודתו כרופא נודד עד שנת 1927, בה נתמנה כממלא מקום מנהל מחלקת העינים של סניף "הדסה" בירושלים, ד"ר א. פייגנבאום, אשר נסע לחוץ לארץ. בתפקיד זה ניתנה לו האפשרות לעובדה קלינית יסודית והידעות אשר רכש באירופה בשנת ההשתלמות היו לו לתועלת מרובה.

בתקופה זו נתמנה כממלא מקום מנהל סניף "הדסה" בירושלים. בשנת 1928 עמד ד"ר בלוסטאון, מנהל "הדסה", לעזוב את הארץ והציע לו משרת עוזר רפואי, מתוך כוונה שיישאר במקצוע האדמיניסטרציה הרפואית. צר היה לו לעזוב את הרפואה המעשית, אבל מתוך רגש חובה למוסד ומתוך הבנה שיש הכרח לחנך בארץ מנהלים רפואיים הסכים להיענות להזמנתו של ד"ר בלוסטאון. התקופה הקשה שבאה בחיי המוסד נסתיימה רק בסוף שנת 1931. אחרי קיצוצים תקציביים ופיטורי עובדים וריאורגניזציה כללית עמד המוסד איתן ומוכן להמשיך בעבודתו תחת הנהלתו של ד"ר יסקי, שזכה למסירותם ונאמנותם של כל חבר העובדים במשך שנות המשבר.

בשנת 1932 הוזמן על ידי הסתדרות נשי "הדסה" לבקר באמריקה לשם בירור התכניות לעתיד והשתלמות נוספת ברפואה ציבורית ובהנהלת בתי חולים. במשך חצי השנה שעשה באמריקה למד באופן אינטנסיבי את השיטות החדישות באדמינסטרציה רפואית והתעניין במיוחד בבעיות בנין בתי חולים. בפגישותיו התכופות עם הועד המנהל של נשי "הדסה", אשר בהן השתדל להגביר את התענייניותן בבעיות הבריאות של הישוב, סיפר על הצעתו (הנכללת בתכנית לעשר שנות התפתחותו של המוסד) להקמת בית חולים אוניברסיטאי, וההצעה נתקבלה על ידיהן.

בשנת 1933 נסע לקונגרס בפראג והגע להסכם חשוב עם מר אוסישקין ז"ל על קניית קרקע לבית החולים האוניברסיטאי. בועדה לבחירת המקום לבית החולים נחלקו הדעות שוה בשוה בין מצדדי העיר ובין מצדדי הר הצופים, והוא, כחבר הועדה, הכריע לטובת הר הצופים, בשנת 1935 נסע ללונדון בעניני המרכז הרפואי וביקר בבתי החולים באנגליה ובאירופה בקשר לבנית הבנין. בשנה שלאחריה נתמנה כיושב ראש ועדת הבנין של המרכז הרפואי ונוסף על תפקידיו הרגילים בהנהלת "הדסה" התמסר למפעל זה בכל נפשו לשם הכנת תכנית הבנין ופיקוח תמידי על ביצועה. בנין המרכז הרפואי לא נפסק גם בתוך תקופת האורעות של שנות 1936-1939, בהן הוטלו על המוסד כמה תפקידים חשובים לשעת חרום. עם פתיחת המרכז הרפואי בשנת 1939 ראה בהגשמת חלומו, וזמן מועט לאחר מכן הוחל בתכניות להקמת בית הספר לרפואה.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה הותאם המוסד לצרכי המאמץ המלחמתי של היישוב. בשנת 1944 יצא ד"ר יסקי לארה"ב לשם דיון על תוכניות "הדסה" שלאחר המלחמה. בשנה זו נסתיימה תקופת שבע שנות שכלולו, הרחבתו וביסוסו של המרכז הרפואי ובה בשנה הוחל בהכנת תכניות נרחבות להקמת הריסות המלחמה. התכניות לשנים הבאות אושרו על ידי התדרות נשי "הדסה" והועד הרפואי המיעץ שלידה. גדולה חשיבותו של ביקור זה באמריקה, כי בה עלה בידו של ד"ר יסקי להלהיב את הסתדרות נשי "הדסה" למפעל הרפואי בארץ: היא הסכימה לקחת חלק פעיל בהקמת בית הספר לרפואה, להיות גורם חשוב בהסדרת השירות הרפואי לעולים וליטול על עצמה תפקידים נוספים בשטחי סניטציה, הבראה וכיוצא באלה. ד"ר יסקי המשיך בתפקידו כמנהל "הדסה" עד ליומו האחרון.

ביום ד' בניסן תש"ח (13.4.1948) נספה ד"ר יסקי בתוך שאר עובדי "הדסה" והאוניברסיטה שעלו בשיירה להר הצופים. והובא למנוחת עולמים בבית הקברות בסנהדריה.