בתחילת יוני 1956 עזב אחרון החיילים הבריטים את אדמת מצרים. תקופת שלטון שראשיתה ב-1882, הגיעה אל קיצה. על בימת הכבוד במצעד הצבאי בקהיר בלטה דמותו של שר-החוץ הסובייטי, דימטרי שפילוב. לרגליו התנהל מסע ראווה ענק של נשק סובייטי.
חודש לאחר-מכן ב-26 ביולי הכריז עבד אל-נאצר על הלאמת תעלת סואץ. ההודעה באה בעקבות דחייתה של ארצות-הברית את בקשתה של מצרים לקבל מילווה מהבנק העולמי לצורכי שיקום ופיתוח סכר אסואן. מועצת ההפיכה ראתה בתוכנית הזאת פיתרון למצוקתה הכלכלית הגוברת של מצרים. החלטתה של ארצות-הברית, ותשובתה השלילית של ברית-המועצות, שלא ייחסה חשיבות למפעל הזה, עוררו אצל עבד אל-נאצר זעם רב.
בטקס חנוכת בתי-הזיקוק בסואץ, שנערך ב-26 ביולי, יצא עבד אל-נאצר בנאום חריף ביותר נגד ארצות-הברית והמערב. באסיפת המונים נסערת - שהתקיימה בכיכר השחרור באלכסנדריה, לרגל יום השנה הרביעי למהפכה - הכריז עבד אל-נאצר על הלאמת חברת תעלת סואץ, שרוב מניותיה היו בבעלות ממשלת בריטניה ומקצתן בבעלות צרפת. בהלאמת התעלה השלים עבד אל-נאצר את שאיפותיה הלאומיות של מצרים להיפטר מנוכחות זרה, ותוך כדי כך פגע באינטרסים של בריטניה וצרפת. הלאמת התעלה איימה במיוחד על נתיב הספקת הנפט מארצות המפרץ לאירופה. ההכרזה על הלאמת התעלה עוררה סערת רוחות במדינות המערב, בעיקר בבריטניה ובצרפת. בדעת הקהל רווחה ההשוואה בין עבד אל-נאצר להיטלר, והושמעה דרישה לפעול בכוח נגדו. המשא-ומתן בין מצרים, צרפת ובריטניה על החברה המולאמת נכשל. בריטניה וצרפת חיפשו דרכים לתפוס את תעלת סואץ, ואולי אף להפיל את משטרו של עבד אל-נאצר. בישראל היתה תחושה של אי-שקט.
בשלהי יוני קיימו נציגי צרפת וישראל פגישות ובסופן הם היו תמימי דעים, כי נאצר הוא אויב משותף. לצורך המאבק בנאצר הביעה ישראל נכונות לשתף פעולה עם צרפת; בתמורה לכך הסכימה צרפת למכור נשק לישראל. ישראל הציגה את רשימת הנשק שלו נזקקה: 200 טנקי AMX-3 ו-72 מטוסי מיסטר. היקף העיסקה היה 80 מיליוני דולר, והיתה זו העיסקה הגדולה ביותר שישראל עשתה עד אז. בין ישראל וצרפת נכרתה ברית נגד מצרים, שהולידה כמה חודשים לאחר-מכן את מבצע סואץ. ב-24 בספטמבר עם רדת החשיכה הגיעו משלוחי נשק מצרפת לישראל. במבצע שנקרא גאות הגיעו האוניות לנמל הקישון בחשאי ושם נפרק מטענן.