טוראי צבי הריס ז"ל

אלבום תמונות

צביקה'לה

לא היו לי פרחים להניח על קברך...
ולא לויתיך בדרכך האחרונה,
והלב עד היום מסרב להאמין.
רק באתי באיחור, ומאגרופי הקמוץ
עור עלעל של אבק לבן ומלוח.
לא סעדוני ליד קברך
ואיש לא מחה דמעותי,
ורק ממחטה הייתה לי - צביקה'לה
גדולה ולבנה, שגם בה
לא נותר מקום יבש.
ראיתיך רבות אחרי נפילתך
בדמותם של בחורינו שפסעו ברחוב.
רציתי לרוץ, לחבק,
לשאול - למה עשית לנו זאת
למה רצית שנת אבל?
אך ברגע האחרון ידעתי כי אין זה נכון,
ורק הלב משטה בעצמו,
ומנסה להאמין במה שלא נשאר

יהי זכרך ברוך!

מחברתך
מירה.

ציפינו לכל, אך לא לזאת, והאלם כבד מנשוא.
קשה להתרכז ולהעלות בכתובים, את 19 שנות הבן. קשה גם להשאר בזכרונות בלבד. וזכרונות ישנם, שמחים ועצובים, אך אין עצב גדול מאסוננו ואין סבל קשה מהיות הורים שכולים.
לא נוכל להאמין כי נדם קולו וכי נאלם שחוקו. כל תנועה וכל פרט צפים ועולים בזכרוננו, הנה הוא ניצב וצוחק את צחוקו וחיוכים של חן על פניו.
הוא לא הסכים להחדיר לתודעתו את פגעיו, והמשיך לשתף פעולה בחברה, הן בטיולים והן במחנאות. קפץ לקול שריקה דקה ביותר של חבר, ונענה לכל קריאה. את חבריו קיבל בזרועות פתוחות ובאהבה של ממש, רק חבריו הרגישה באהבה רבה זו, בה חנן אותו הטבע.
את שני אחיו אהב והעריץ, ובפעם האחרונה, כמי שליבו ניבא לו, נסע לאילת להיפרד מאחיו.
קשה מאוד לחיות את אשר לא ציפית לו, את אשר אף בחלומך הרע ביותר לא העזת לחלום. לא רק חלק נקרע, אלא גם ישותנו.
הורים שכולים אנו, תרופה אין, פיצוי אין.
אהבת חבריו, שי ניתנה לנו - יבדלו המה לחיים.

אבא ואמא