אלבום תמונות
מודה אני - אינני "גיבורה".
את הבשורה קיבלתי בהיותי בירושלים. יוסי לא היה הראשון לנופלים מבין בוגרינו - תלמידנו. אבל יוסי היה "יוסי". לא יכולתי להתגבר, לא יכולתי להתנחם. באותם הימים כתבתי, הרביתי לכתוב, הרבתי להיזכר בו, קויתי כי זה יעזור לי... קרעתי וכתבתי ושוב כתבתי ושוב קרעתי, קרעי קרעים מבוישים, מושפלים... אכן, למה? ומה יהא הלאה?...
מאין הכוח להמשיך? להיכנס שוב לכתה, ללמד על אהבת האדם, על החיים היפים, על נעורים והצלחות. מאין הכוח שוב לשבח תלמיד שקדן, לעודד ילדה בוכיה, לכעוס ולזעוף על "עצלים". מאין הכוח להוריד את ציונו של תלמיד על שג' פעמים לא הכין שעוריו משך השליש? הלא מחר, ממש מחר, יהא חייל. מחר לא אוכל להסתיר את התרגשותי בראותי אותי במדי צבא. מחר יופיע "הילד" במדים ואסתכל בו בהתרגשות ואראה ואבין, כי קצת לועג הוא למורתו הרגשנית... למה ההתרגשות?
"יוסי שלי" נפל, לא ידעתי פרטים, איני יודעת פרטים עד היום. זמן קצר לפני נפילתו ראיתיו. לידי נעצרה מכונית, ממנה צץ ראשו השחרחר של יוסי. ראיתי גבר צעיר במדים יושב על יד ההגה, והגבר הצעיר הוא יוסי, בעיניים שוחקות ברכני, ובעיניו אותו נצוץ מוכר משכבר, אלו עיניו של יוסי, הילד הרך שבא אלינו בתור תלמיד בכתה ט'.
יוסי קורנבלום בא לנהריה מעכו הסמוכה והיה לתלמיד מצטיין בכתתו ובבית ספרו.
זכור לי כי פעם, בשיחת חברים, העירו לי חברי כי לא כדאי לתלות כל כך הרבה תקוות בתלמידי המצטיינים, יגיעו לכתות הגבוהות ואז תתחלנה הבעיות טענו המנוסים. אלא שמעולם לא היו בעיות עם יוסי.
בכתתו, בין חבריו, מכובד מאוד היה יוסי, מעולם לא התרברב, משכמו ומעלה מרבים וטובים, אך צנוע ואפילו נחבא אל הכלים.
פעם, בצאתי מכיתתו, כתה ט'3, ניגש אלי חברו הטוב, "המורה", "תעשי ביני לבין יוסי שלום, אנו "ברוגז"...."
הסתכלתי בו והבינותי, קשה היה לו בלי יוסי, ידעתי שליוסי גם טוב בחברת אותו נער, יוסי היה צעיר בשנים.
"עשיתי שולם" ביניהם ולעולם לא אשכח את תחושת הגאווה הפשוטה, המופלאה, כי יכולתי אני, אז מורה צעירה, לעזור ליוסי. הרי לא פעם שאלתי את עצמי: "וכי יוסי צריך אותי? וכי זקוק הוא להדרכתי בהבנת צפונות היצירות הספרותיות?"...
בכתה י' השתנה במקצת יוסי, ידעתי כי רצה להיות "כמו כולם", גם ידעתי שזה יעבור, יחלוף. היו אלה פרפורי גסיסתה של הילדות עם כל התום אשר בה, עם כל הערפל והבלתי נודע אשר בה. אז עדיין לא ידע יוסי שהוא איננו "כמו כולם", כי הוא איננו יכול להיות "כמו כולם", אף אם ירצה בכך.
בכתה י' חתום היה עולמו של יוסי, שער נעול מפני ולעולם לא אדע מה התרחש באותה תקופה, מה התחולל ומה תסס אז בנפשו. לא יכולתי אפילו לנחש. חיבוריו היו "קרים" מאוד, עניניים מאוד. בקשתי את יוסי בחיבוריו ולא מצאתיו...
רק העיניים השחורות והנבונות, מאחורי המשקפיים, עיניו של יוסי, הבטיחו רבות.
הייתי מורתו משך ארבע שנות לימודיו בבית ספרנו.
בכיתה י"א היה יוסי נער נפלא, ושוב נקשר הקשר... ונפתחו השערים. מעודי לא ראיתי צניעות מיוחדת במינה כמו צניעותו של יוסי. יוסי כבר ידע שאיננו "כמו כולם". איני יודעת אם שמח על כך, אך ברור לי שידע. לעתים תכופות בשעורים היה יוסי מחדש ומאיר, אך בכל מה שאמר וכתב מצאתי בטחון עצמי מבוסס ואיתן משולב בצניעות מופלאה ובביישנות. בדרך כלל, תלמידנו נשארים נערים עד תום לימודיהם. הופכים לגברים בצה"ל. ודוקא ליוסי הצעיר היתה גישה בוגרת אל בעיות רבות, גישה יסודית מאוד, רצינית מאוד. בעצם, אינני יודעת אם יוסי היה אי פעם ממש "ילד", אולי רצה להיות ילד, אולי היו לו לבטי ילדות, אך... יוסי... ילד...?
עדיין מצטלצל באוזני קולו ואותה הדגשה מיוחדת של מילים מסויימות... אותו "ממש" עם הטעמת ההברה הראשונה... זה היה יוסי...
מנהג היה לו ליוסי, היה מברך את מוריו ערב ראש השנה ודוקא לאחר שסיים את לימודיו, ידעתי כי מיוסי, מאי שם תגיע אלי הברכה. ליוסי תמיד אענה...
השנה לא קיבלתי מיוסי ברכה...
נפגשתי באמו ופנינו חתומים.
אנו שתינו יודעות מי היה יוסי...
אהבת מולדת היתה טבועה בו,
לא כתב אודותיה, לא דיבר אודותיה,
הגשים אותה בדמו, בנשמתו היקרה.