אחי היקר יעקב!
היה גדול ממני ב-14 חודשים. כשלמדתי לדבר קראתי לו בשם "יענקיס".
כשהיה יעקב בערך בגיל שלוש, התחיל ללכת לגן וכשהיתה איזושהי מסיבה בגן, הייתי הולך יחד אתו לשמוח בצוותא במסיבה. באותה תקופה התחלנו לריב בינינו. המריבות נמשכו מפעם לפעם.
עברו ימי הילדות של יעקב בגן, והוא החל ללכת לביה"ס. כעבור שנתיים, נכנסתי גם אני לביה"ס וכל בוקר הלכנו ביחד ללמוד, לאחר שעות הלימודים, חזרנו לביתה של סבתי ושם בילינו את שעות אחר הצהריים. היינו עוזרים לה בקניות ובשאר עבודות.
כאשר למד "יענקיס" בכתה ד', נולד אחינו שלמה ובימי שבת נהגה כל המשפחה ללכת לטייל לגן העצמאות יחד עם אחותינו הבכורה, שטרם הזכרתיה.
עברו שנים ויעקב התחיל ללמוד בבי"ס תיכון "קרית נוער" ואנחנו המשכנו מדי פעם במריבותינו.
יום אחד ראה אותנו אחד הדודים בשעת מריבה ושאל אותנו: "מדוע אתם רבים?" לא היתה לנו תשובה. הוא חזר ושאל: "אם אחד מכם ימות, האם השני יבכה?" יעקב השיב לו: "האחד שישאר, יבכה על זה, שאין לו עוד עם מי לריב".
כשהגיע יעקב לגיל ההתגייסות לצה"ל, הוא התנדב לסיירת שקד. הוא עבר את הטירונות ואימון הלוחם. כשהיה בא הביתה, לא ספר לנו את כל מה שעבר עליו בצבא. לאחר מכן, עבר קורס חובשים קרביים בצה"ל. כשהתגייסתי אני לצה"ל, עבר יעקב השתלמות ב"הדסה" בירושלים. אני רציתי להתנדב לסיירת אגוז וכששמע יעקב, שאני רוצה להתנדב לסיירת זו, ביקש ממני בכל לשון של בקשה, שלא אתנדב.
באותה תקופה, כשהיינו שנינו בצבא, היינו נפגשים בערך פעם בשבועיים ולפעמים קרה, שעברו מספר חודשים עד שנפגשנו.
חודש לפני שהשתחרר, נשא אשה ולאחר מכן השתחרר והתחיל את חייו האזרחיים.
בראש השנה, היה אצל חמו, קפצתי אליו ושוחחנו על נושאים שונים. כעבור חודש בערך, במהלך מלחמת יום הכפורים, קפצתי הביתה כדי לראות מה נשמע, ואז נודע לי כי "יענקיס" איננו ולא יחזור לעולם.
מאחיו ישראל