סמ"ר נחמיה פרידקס ז"ל

אלבום תמונות

לפי סיפורו של מפקד פלוגה, מיקי, על נחמיה פרידקס.
עם אבא אפרים פרידקס על החרמון.
נחמיה נסע אתי לבסיס בסיני ובתעלה. כל הדרך הוא כתב. היה שונה מכל החיילים. פעם אחת ביקש נחמיה שהוא רוצה להיות בתפקיד בטלפון. הכוונה שלו היתה שהוא יוכל באותו זמן לנצל תפקיד זה בשביל לימודים.
פעם אחת נכנס מיקי בבית מרגוע וראה את נחמיה פורט על פסנתר. מיקי שאל אותו "למה את מנגן באחת בלילה, התשובה היתה - פה שקט, אף אחד לא מפריע לי. אני יכול לחבר - קומפוזיציות".
נחמיה היה נחבא אל הכלים - אם היית מהלל אותו היה נבוך. צנוע היה.
המפקד הודיע למיקי, תגיד לנחמיה - כי הוא יתמנה לחובש פלוגתי. אף פעם לא התגאה, צנוע וענו.
באחד הימים גילה נחמיה כי בדעתו ללמוד בטכניון או לנסוע בשליחות לארצות הברית. לבסוף אמנם החליט לנסוע ללמוד בתל אביב כדי שיוכל להמשיך בדיפלומטיה - ולשרת את המדינה.
על קברו הפתוח של נחמיה אמר מפקדו - "היתה לו, לנחמיה, משימה הכי גדולה בהיסטוריה - אך זה סוד מדיני ואי אפשר לגלות זאת".
הפרופסור שלו ללמודיו בתל אביב אמר: "בין הרבה תלמידים הוא היה המצטיין - אבל השכיל לא להתבלט. את נחמיה אי אפשר היה להגדיר "מי יודע מה היתה מתגלה בארה"ב מאחרי שהיה צנוע ולא נהג לשיח בסגור ליבו.
אחד המפקדים שאל פעם את נחמיה - כיצד לצאת למובלעת הסורית - שם היה קרב קשה, נחמיה לא ענה. את נחמיה ראיתי בקורס חובש תמיד היתה לו מחברת על ידו סמלת מחטיבת גולני אמרה לנחמיה - "למה באת" היה היתה הפקידה שלו, "אתה צריך לטוס לארצות הברית - יש לך תפקיד גדול בארצות הברית". ועוד "מן החרמון לא חוזרים".
נחמיה ענה לה "אני יודע את התפקיד שלי מה והיכן אני יכול לעזור למדינה, במדה ואזכה לצאת בשלום - אתן לך נזיפה". והסמלת ענתה "הלוואי ותתן לי נזיפה". היא חוזרת ודמעות בעיניה.
לפני שנפל על החרמון וזאת מפי סיפורים של המפקדים - לחם נחמיה 14 ימים במובלעת הסורית, בהקרבה במקומות שקשה להגיע וזאת כדי להציל חיילים פצועים, אחרי זה נחמיה קבל חופשה של יום אחד כדי ללכת הביתה לפני הקרב הגדול על החרמון. נחמיה מגיע הביתה, המלחמה נמשכת בעיצומה, נחמיה לא מספר כלום. פותח פנקס קטן שם כתובות של חיילים, נחמיה מצלצל למשפחות ומודיע לכולם בירושלים, תל אביב ומכל מקום בארץ... "הבן שלכם בסדר" היה ומי מהמשפחות בקשו לבוא לחיפה, לדבר אתו כמה מילים, נחמיה עונה "אין זמן אני צריך לחזור".
הוא הגיע עם קלשניקוב סורי השכם בבוקר, חוזר ע"מ להשתתף בקרב על החרמון. בבית שוררת התרגשות גדולה. נחמיה כותב את השיר המפורסם: פתאום אני הולך ועוזב את הבית עם הספרים. השיר נמצא בחוברת. שיר ממראות עיניו ותחושת לב - בעת התבודדות בחדרו.