היום לפני שנה, בלי לשאול בלי להכין ובלי להתחשב הנחיתו עלינו פצצה. המוות הכל כך מיותר שלך נכנס אלינו הביתה, הפריד בינינו, שלח אותך לגן עדן ואותנו לגיהנום.
מומו, גידלנו אותך, טיפחנו אותך, דאגנו לך, אהבנו אותך. נתנו אותך לצבא במיטבך, קיבלנו אותך חזרה בארון עטוף בדגל. יהירות, רשלנות וחוסר אחריות... ואתה איננו.
כעס, תסכול, עצב, כאב, געגוע, הן מילים שגם במלוא עוצמתן אינן יכולות לתאר את הזוועה שאנו חווים.
נושמים את האבדן שלך בכל נשימה. את החיים שנשארו בלעדייך אנחנו מחלקים לשנים, את השנים לחודשים, את החודשים לימים ואת הימים לרגעים. רוב הזמן בכלל לא מבינים מה נפל עלינו וזו כנראה הסיבה שאנחנו מצליחים להמשיך. אבל בכל יום יש כמה רגעים בהם נדמה שכן מבינים מה קרה, רק נדמה; מרגישים צריבה באף או מחנק בגרון, העיניים דומעות, קשה לנשום, תחושה של חוסר אונים, מין פוביה שקשה לתאר. הגוף רוצה להתפוצץ, הנפש רוצה להשתגע, ואז, כדי לשרוד, מפסיקים להבין מה קרה עד הרגע הבא.
אני זוכר שחיכיתי שהלוויה תעבור, ואח"כ שהשבעה והשלושים יעברו. חיכיתי גם שיום הזכרון שהיה גם יום הולדתך יעבור. כל פעם, חיכיתי. חיכיתי מתוך תקווה שאולי רק צריך לעבור את כל הימים האלה ואז תופיע. והנה הגענו להיום, יום השנה, חיכיתי גם ליום הזה. עדיין מרגיש את החיבוק שלך בגינוסר, את הצמרמורת שעברה בגופי כשנישקתי את פניך הקרות אחרי כשבועיים, ואת התחושה האיומה כמה שעות לאחר מכן כששמנו אותך באדמה. כאילו זה היה אתמול.
ומצד שני כבר נצח שלא ראיתי אותך, נצח שלא שמעתי ממך ונצח שלא נגעתי בך. נצח של געגוע. וגם היום לא הופעת.
כל בקר קמים בידיעה שאתה לא איתנו, שלא תקום יותר לעולם, הולכים לעבודה או ללימודים, חוזרים הביתה ואתה עדיין איננו, הולכים לישון ועדיין לא שבת. לא תבוא יותר בסופי שבוע, לא בחגים ולא בימי חול. לא תצא לרגילה, לא תשתחרר, ולא תופיע לעולם.
ולמרות זאת אנחנו עדיין מחכים לך. ממשיכים לכאוב, לאהוב, לבכות, להתגעגע ולהתייסר מהמחשבה שדי בקלות ניתן היה למנוע מאיתנו את הסיוט הזה.