סרן ד"ר איגור רוטשטיין ז"ל

לאיגור,
עבר הרבה זמן עד שהרגשתי שאני יכולה לשבת ולכתוב את מה שעל ליבי, איכשהו תמיד זה נראה שבהורדה לכתב משהו הולך לאיבוד... המחשבות מתבלבלות, השורות מטשטשות והעיניים דומעות.
הגעת לאוגדה אחרי תקופה ארוכה בה לא היה לנו רופא קבוע, מה שגרם לנו, החובשים והפראמדיקים לאלתר לא מעט ולמצוא דרכים יצירתיות למסדרי חולים. ההקלה שלנו הייתה גדולה, אך חיש מהר השמועה עשתה לה כנפיים וגרמה לפקקי תנועה רבים בכניסה למרפאה. בין מסדר חולים אחד למשנהו תמיד מצאת את הזמן לשבת ולהסביר איזה דבר או שניים ברפואה, איך אומרים, "הרבצת בנו תורה"- תרתי משמע....
חיי היום יום מעט מטושטשים כיוון שחיינו מאירוע לאירוע וסף הטירוף בתקופה ההיא היה גבוה. לכן מרבית הזיכרונות הם מהאירועים ויש אחד שתמיד חוזר ועולה כשאני חושבת עליך.
זה היה ביום שישי בלילה, קצת לפני חצות קפצנו לאירוע בעצמונה, מחבל שחדר למכינה וביצע טבח בחניכי המכינה. כמו בכל אר"ן התחילו לזרום כוחות רבים לאירוע אך אתה היית בכלל בכיסופים בחיפוק של מבצע כלשהו. אכלת את עצמך שאנחנו באמצע האקשן בעוד אתה "תקוע" אי שם ומחכה שמשהו יקרה. פינינו את אחד הפצועים שהיה במצב אנוש לכיוון המנחת. שמעת בקשר שהפצוע מתדרדר ושאנחנו בדרך לכיסופים ורצת למחסום. תוך חצי שנייה זינקת באמבולנס ויחד איתך עוד שני פראמדיקים של מד"א. יחד, כתף אל כתף נלחמנו על חייו של הפצוע לאחר החבירה אם המסוק ולאטור מצבו הקשה חששנו שלא ישרוד עד בית החולים.
חזרנו יחד לאוגדה, עלית לחמ"ל ולא זזת משם עד שקיבלת הודעה שהפצוע שלנו הגיע בחיים לחדר הניתוח. עם קבלת ההודעה רצת למרפאה נרגש, חיבקת אותי ואמרת- "הצלחנו". לצערנו שעה אחר כך התבשרנו שהפצוע נפטר על שולחן הניתוחים. ושוב אתה על תקן המעודד- "עשינו כל מה שיכולנו" אך לא יכולת להסתיר את האכזבה....
אין ספק שמבחינתך טיפול בפצוע הייתה כמו יציאה לקרב ולכן ההודעה על מותך זיעזעה אותנו אך היה לנו ברור שזו הדרך היחידה בה היית יכול ללכת, בשדה הקרב, במדי צה"ל- בשליחות להצלת חיים.
מאז נפילתך ועד סוף עבודתי במד"א ענדתי על דש המדים סיכת יזכור בסמוך לסיכת הפראמדיק. מבחינתי זו הייתה הדרך הסימבולית שלי להנציח את דרכך. לאחר 11 בספטמבר פירסמו הפראמדיקים של ניו יורק סטיקרים עליהם נכתב- "miss you in action" אני לא חושבת שיש דרך טובה יותר להגדיר את ההרגשה....
מתגעגעת,
נופר