ערב טוב לכולם!
במקום, בו הצער והכאב ממלאים כל חלק בגופנו ובנפשנו.
המקום, בו מאבדים בן, הוא המקום, שבו נגמרות המילים, נעתקות ממקומן ונעלמות.
פתאום לא יכולים לדבר. רק להרגיש.
יונתן, בני בכורי נהרג ב-2 בנובמבר 2005 במהלך קרב ללכידת מחבלים בכפר מירכא, שבנפת ג'נין. והוא רק בן 20.
ומזה הרגע, הצרוב כל כך בתודעה, ובו בעת מתכחשת לו נמרצות ומסרבת להאמין, פוגשת את עצמי בעוצמות שלא הכרתי, במחוזות שלא שערתי שאצליח לשרוד. פוגשת אנשים חדשים, ממקומות כל כך שונים, מגוונים. מעגלים רבים שנתווספו לחיי.
אנשים. רגשות. תחושות. עוצמות.
שלא כל כך מבינה ולא כל כך מצליחה להכיל-
כי חיה חיים ומוות בכל נשימה, בכל פסיעה.
ואין מנוחה ואין מרגוע, וגם לא הקלה. אין קיצורי דרך.
אני ומשפחתי יצאנו למסע ובלב כולנו מניין ימים חדש.
חיים אחרים. חיים חדשים.
ה-2 בנובמבר הוא שנה חדשה ואחרת עבורי.
יונתן נולד בגבעתיים, עיר קטנה במרכז ישראל ואת רוב שנותיו חי בניירובי, שבקניה. גרנו בקניה כמעט 13 שנה.
אביו אבי, אני טלילה יונתן ואיתמר- משפחה ישראלית קטנה ורגילה. כשמלאו ליונתן 14 שנים הרגשנו, שזה הזמן המתאים לכולנו לחזור הביתה, לישראל. אפריקה הייתה מרתקת, שונה מאד ואחרת. שמחנו מאד שיכולנו לאפשר לילדינו את המפגש עם אנשים וילדים, בני לאומים ודתות אחרות, שגדלו וחונכו בתרבויות ובאורח חיים שונה משלנו. לימים הבנו כמה השנים האלה היו משמעותיות ומעצבות אצל יונתן ואת סובלנותו וקבלתו את האחר והשונה הביא אל תוך הצוות האישי והקטן שלו בתוך היחידה.
יונתן התגייס לצה"ל במרץ 2004, התנדב ליחידה קרבית ונמצא מתאים להיות לוחם ביחידת "מגלן". אז לראשונה שמענו את שמה של היחידה, והתוודענו ליכולותיה ולהישגיה. יחידה קטנה ומיוחדת, שרב הנסתר בה על הגלוי. יחידה שהפכה באחת לחלק ממשפחתנו הקטנה.
בתוך הצוות הקטן והאינטימי שלו, במסלול אימונים ארוך, קשה ומפרך של כמעט שנתיים ימים, בו הקושי הוא פיזי ומנטאלי כאחד, והשלבים בו רבים ומגוונים, הצליח יונתן לאחוז בחרב במיומנות גבוהה ובו בעת להאמין וליישם את עקרונות המוסר וכבוד האדם, עליהם גדל והתחנך.
תכונותיו כאדם ועל כך שידע לכבד כל אדם באשר הוא הביאו אותו לעצור פגיעה במחבל מבוקש כפות בידיו. כזה היה- לוחם אמיץ ומסור ועם זאת עלם חמודות, רגיש וחייכן, נעים הליכות ומאד צנוע, ביישן משהו, חבר אמיתי- מאמין גדול בחשיבותם של ערכי המוסר, ההומאניות והסובלנות.
חודש לפני שנהרג נבחר כחייל מצטיין צוותי.
והצוות של יונתן- חבורה מופלאה של גברים צעירים, בני 18 ועשרים המייצגים את כל היפה והמיוחד שבארץ שלנו. חבורה נדירה, שאוגדת בתוכה אנשים המתגוררים בכל אזורי הארץ, מן השפלה ומן ההר. בני כל הגלויות, יוצאי כל צורות ההתיישבות, קיבוצים ומתיישבים, דתיים וחילוניים. כולם יחד, וכולם אחד.
אלה הפכו להיות חברי הנפש שלו, אותם אהב אהבת אמת, למרות שהיו בעלי רקע אישי, חברתי ותרבותי, השונה בתכלית מהרקע של יונתן.
והם חבריו לצוות, כמו להקת ציפורי "מגלן", להקה מלוכדת, שבה כל ציפור היא שונה ואחרת, אך מצאו את המשותף שגובר על הכול כי בסופו של דבר הם עפים לאותו הכיוון, עפים יחד. רחוק.
לוחמים אלה עסוקים בדבר החשוב ביותר והוא הגנה על מדינת ישראל, והמושג להקריב חיים קיבל משמעות אמיתית ומוחשית.
הם איבדו את יונתן- חבר, אח, לוחם, אדם קרוב ויקר.
אין כאב גדול מזה ללהקה.
והם -להקה, משפחה, צוות של לוחמים.
כל אחד מהם הוא ציפור טרף. הוא גם יונת שלום.
הם לוחמים. לוחמים את מלחמת הצדק והמוסר.
כזה היה יונתן.
חבריו לצוות הם בני בית אצלנו, אהובים ויקרים. הם אלה שהיו לצידו ברגעיו האחרונים, שלא האמינו עד לרגע אחרון, שקיוו, שהתפללו, שהמשיכו להלחם כשהובל במסוק לבית החולים. הם היו שם, ולא אני- אמא שלו, והם חלק ממנו, חלק ממני, חלק מהמסע שלנו.
המעגלים של יונתן נהיו שלנו הרבה יותר. חבריו, מהצבא, מהתיכון ומהשכונה באים ומתגעגעים, נאחזים זה בזה ובנו, ואנו בהם- מתקרבים, נוגעים, מתקשים להרפות ואולי כבר אי אפשר אחרת, המוות והנצח פגעו ונגעו בכולנו.
בימים אלה ממש משתחררים רוב חבריו של יונתן מהשירות הצבאי. אחדים מהם הפכו לקצינים וממשיכים בתפקידים שונים ומגוונים בתוך יחידת "מגלן" וביחידות מובחרות אחרות של צה"ל. 3 שנות שירות מגיעות לסיומן.
ואני- מבקשת
רק לחבק את חבריו חיבוק אמיץ, ללא מילה, ולאחל להם דרך צלחה ובטוחה בחיים שמתחילים להם עכשיו, נושאים את יונתן עימם, לחיים שהשתנו גם להם ברגע אחד.
יונתן יצא עם חבריו לצוות וליחידה לתפוס מבוקשים טרוריסטים, כדי להציל חיים, כדי לאפשר לנו כולנו להמשיך לחיות חיים רגילים ושגרתיים, כדי לשמור עלינו.
ואני כאן בוכה ושואלת- האם לא אני הייתי צריכה לשמור עליו? הן אני האמא והוא הילד? ואני יודעת, ששמרתי עליו כל השנים בכל לבבי ובכל מאודי.
ויודעת, שמבחינה לאומית זו היא גבורתו, גבורת כל הלוחמים הצעירים, אך לי נלקח יונתן בשיא פריחתו, בשיא צעירותו ולפניו עוד כל כך הרבה שנים מלאות, מבטיחות...ולי כעת עוד כל כך הרבה שנים לחיות בלעדיו.
ואיך חיה? ואיך אמשיך בלעדיו והכאב צורב ושורף מבפנים?
זר לא יבין זאת, וגם אני לא. יונתן נהרג במרחק 50 דקות נסיעה מהבית שלנו, ממרכז המדינה, במקום שבו מתקיימת מלחמה יום ולילה, לילה ויום. ללא הפוגה, ללא הפסקה.
לפני כשנה נסענו לראות את הבית, שלידו נהרג יונתן, בלילה אפל וחשוך, ללא ירח. לדרוך על אותה אדמה. ובעמק רחב הידיים, שקט מתעתע ונוף רגוע-פסטורליה של עצי זית, ופרחים פורחים לאחר גשם ראשון.
כאן מלחמה?
כאן נהרג בני יונתן?
חושבת אני לעצמי.
כאן צעד בלילה ההוא
וכאן אני עומדת עכשיו, למול הבית.
עומדת ומצלמת.
דבר לא עובר דרכי באותן דקות. רוצה להקשיב לכל הסבר ומילה ותחושה.
אבל אין תחושות. רק ניסיון לזכור הכול, להפנים. לצרוב את המראה, את הרוח, את האוויר, את הריח של החוץ.
להיצמד לצוות. לחשוב על עמרני המפקד, מוביל שבעה מחייליו בלילה שקט, ללא ירח. הליכה איטית ושקטה.
מסע.
חובשת קסדה, עטופה באפוד, כמעט כמוהו. מרגישה הכי מוגנת בעולם,
הצוות מסביבי, שומר ודרוך, שומר עלי, ועל אבי ועל איתמר.
מה חשב?
מה הרגיש?
מה עבר לו בראש? מה אמר לו ליבו?
כל כך רוצה לדבר איתו
כל כך רוצה לדעת, להרגיש אותו, להיות לידו, לשכב לצידו, ללטף את ראשו. את פניו. לחבק אותו ולא לתת לו ללכת!
הקושי חי איתי ואני איתו.
הכאב והעצב נמצאים תמיד וכנראה forever.
הבית ממשיך לחיות עם האובדן ולמרות האובדן. ובתוך כל האין הזה- יש חיים אחרים, יש בנייה, יש יצירה וצמיחה, יש עוצמות, שדמעות הכאב שוכחות לרגע והלחלוחית היא של התרגשות ותקווה שלא אבדה.
ולי -כל יום מחדש, כל בוקר לפקוח עיניים, תרתי משמע, וללחוש לעצמי, בשקט בשקט, שאף אחד לא ישמע- אין יונתן!
ולצאת לעוד יום, לעוד חיים, שמתרוצצים למול עיני כמו סרט אחד ארוך וענק, בלי הפסקות ופרסומות.
השני בנובמבר הוא שנה חדשה ואחרת עבורי.
חיים אחרים. חיים חדשים.
הנה אני כאן, אמא אחת מיני רבות,
מדברת את ילדי, את יונתן.
ושולחת יד של שלום, פיוס והבנה! די למלחמות ולשפיכות הדמים!
מבקשת אני לסיים מילותיי אלה, בתפילה לשלום חיילי צה"ל, תפילה הנאמרת בכל בוקר שבת בבתי הכנסת-
"מי שברך אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, הוא יברך את חיילי צבא ההגנה לישראל ושאר מגני עמנו, העומדים על משמרתם. ישמרם הקדוש ברוך הוא ויצילם מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, וישלח ברכה בכל מעשה ידיהם. ויקוים בהם הכתוב:
וכתתו חרבותיהם לאתים, וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה. וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד, ונאמר אמן."
תודה רבה!