סגן ד''ר עודד בן דרור ז"ל

אלבום תמונות

יום הזיכרון 1992



"...לכל איש יש שם שנתנו לו אביו ואמו, שנתן לו אלוהים, שנתנו לו חייו ומותו".

אנחנו קראנו לבננו עודד.

כשעודד נולד עוד לא היתה מדינה אבל כבר היתה מלחמה ואנחנו היינו זקוקים לעידוד. ראינו בהולדתו סימן לתקוה ועתיד טוב יותר. אמו אמרה שעד שיגדל לא יהיו עוד מלחמות והוא יהיה "חייל של שלום". עוד בחייה ראתה כיצד מופר חלומה, ולאחר מותה בא לו מותו כחייל בקרב.

משפחות יקרות. כולנו כאן הערב שייכים למשפחת השכול. לכל אחד מאיתנו במקום בן, אב, אח או בעל נותר חור פעול בלב, אבן להניח עליה זר, וכאב. כאב רב שלעולם אינו מרפה.

בכל פעם שאני ניצב מול מצבתו של בני אני לא יכול להמנע מלחשוב על חייו שנגדעו, על חלומותיו ותקוותיו שלא זכו להתגשם ועד הדרך שלעולם לא ילך בה.

חלל זה שהשאיר בני אחריו פעור בלבי לנצח, אין לו מרפא ואין לו נחמה. אולם, לאחר נפילתו נוכחתי לדעת כי הזמן, שחשבתי שיעצר מלכת, ממשיך לצעוד ועולם כמנהגו נוהג. מצאתי את עצמי קם בבוקר וממשיך בשיגרת חיי. בשל רצוני להתחמק מחויות ורחמים אני דוחק את כאבי פנימה וממשיך הלאה.

ואז, מגיעים הימים הללו - ימי הזיכרון. בימים אלו אנו נקראים להסיר את המסכות, לחשוף את הכאב, ולהתחלק בו זה עם זה. היום, נקראתי אני להשמיע את דברי.

אנו, משפחות חללי חיל הרפואה, יכולים אולי, לנסות ולשאוב נחמה מהידיעה כי בנינו נתנו את חייהם בנסיון להגיש עזרה ולהציל חיים אחרים. כי בזכותם הצליחו לוחמים רבים להמשיך ולהלחם ואף לחזור הביתה בשלום.

עלילות הגבורה של יקירנו שפעלו תחת אש הם רבות, מעוררות גאווה ונותנות טעם של חיים למותם. טעם זה הוא שעוזר לנו להמשיך הלאה ונותן, לפחות לי, את הכח להמשיך ולחיות למרות האבל והכאב.

בזכותו של כח זה הייתי רוצה לסיים את דברי בפניה נרגשת למנהיגי הארץ הזו, חברי כל ממשלה שתבחר: אנא בשמנו ובשם בנינו, התגברו על כל המחלוקות וחילוקי הדעות ועשו את מירב המאמצים להפסיק את מצב הלוחמה ולהביא עוד בדורנו אנו, לרגיעה ושלום עם שכננו.