אלבום תמונות
(דברי אביו של שמואל, הרב אריה ווייס, ביום הזיכרון במלאת שנתיים למותו)
עדיין קשה לי מאוד לדבר. אני רוצה ללמוד לימוד קצר מפרשת 'שמיני' לעילוי נשמתו של שמואל.
"ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליהן קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'. ויאמר משה אל אהרן, הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרן" (ויקרא י).
איך הגיב אהרן למות בניו? "וידם אהרן". רש"י מסביר שהוא שתק וקיבל שכר. הרשב"ם מוסיף: ממה הוא שתק? הוא שתק מהאבל שלו, לא בכה ולא התאבל. זאת אומרת שהוא נדב ממה שהיה רוצה לבכות ולהתאבל. הרמב"ן אומר בצורה עוד יותר חריפה: ממה הוא שתק? אהרן בכה, והוא בכה בקול, וכשמשה רבנו אמר לו את מה שאמר לו, אז הוא שתק, הוא נדב מן הבכי. הוא בכה, והספיק לבכות. למה הפסיק לבכות? וכי יש איזה גריעותא בבכי? וכי יש חיסרון באבל?
נוסיף לשאלה - הנצי"ב אומר: "דבכייה על המת הוא באמת מצווה". הוא מביא מקור מהגמרא שיש מצווה לבכות על המת. הוא כותב: "ומי שאינו בוכה על קרוביו הרי זה מגונה, כמו שהאריך הרמב"ן בהקדמה לספר 'תורת האדם'". הנציב אומר שזה חשוב לבכות, שיש מצוה לבכות. הנצי"ב מביא שני טעמים לחשיבות הבכי על המת. יש שני מצבים: יש מצב שאדם בוכה על ילדו שמת בקטנותו. המוות הזה בא כעונש להורים, ואם האדם לא בוכה - הרי זה כאילו הוא מתעלם מהעונש. המצב השני, אומר הנצי"ב, אם מת בנו כשהוא גדול, אז המוות לא בא כעונש להורים. במצב כזה הבכי הוא כבוד המת. למה זה כבוד המת? אנחנו בוכים כי המת חסר לנו, אותה נשמה חסרה לנו. ואם כן, למה אהרן לא בכה? אביא לזה שני הסברים, הסבר של הרשב"ם והסבר של רש"י.
כדי להבין את הרשב"ם צריך להתבונן בדברי משה שבתחילת הפסוק. יצאה אש מלפני ה' ואכלה את נדב ואביהוא. אהרן בוכה, ואז משה פונה אל אהרן ואומר: "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש". מהו "בקרובי אקדש"? משה אמר לאהרן שה' אמר שעל ידי אלה שקרובים אליו יצא שמו לעולם. לפי הרשב"ם הגורם לקידוש ה' ולהכרת האלוקים, היא התגובה של אהרן למות הבנים שלו, זה הדבר המקדש את שם ה'. זה מפרסם את האלוקים בעולם. כותב הרשב"ם: "ויאמר משה אל אהרן, אל תתאבל ואל תכבה ואל תחדל מן העבודה, זה כבוד השכינה שרואה בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו". כבוד השכינה הוא שיש אדם שמסוגל לראות את בניו מתים, ואינו נוטש בעקבות זה את עבודת ה'. מות הבן לא מכניס ספקות ללב. אותו אדם, כשהוא ממשיך לעבוד את ה' - הוא מודיע שיש מטרה לחיים, הוא מודיע שיש מי שקובע את המטרה לחיים, ושהחיים הם שליחות אלוקית. אולי אנחנו לא יודעים את פשר השליחות, אבל החיים הם שליחות אלוקית. כאשר החיים נגמרים, אז ריבונו של עולם לוקח את הפיקדות בחזרה. אם הבן נפל, אז היתה לו שליחות, לנשמה הזאת היתה שליחות והיא הסתיימה. אבל השליחות של ההורים נמשכת, וזו משמעות החיים. לכן אומר הרשב"ם: "וידם אהרן", אהרן נדם כי הוא היה בתוך עבודת ה', הוא היה בתוך השליחות הזו. אם הוא היה בוכה, הוא היה מפר את עבודת ה'. אחר כך הוא בוכה. תוך כדי עבודה הוא לא מפסיק, הוא לא נותן לאבל להסיח את דעתו מעבודת ה'. "וידם אהרן" עכשיו, בתוך המשכן, בתוך העבודה.
רש"י הולך בכיוון אחר לגמרי. רש"י כותב לנו דברים מופלאים וקשים. רש"י אומר, בשם הגמרא במסכת זבחים: "אמר לו משה לאהרן. אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום". אני ידעתי שהבית יתקדש על ידי זה שמישהו קרוב לקב"ה ימות. "והייתי סבור או בי או בך. עכשיו רואה אני שהם (נדב ואביהוא - הבנים) גדולים ממני וממך". מה אומר משה לאהרן? קודם כל הוא אומר: ידעתי שמישהו צריך למות פה. איזה קידוש ה' יש בזה? איזה קידוש ה' יש בזה שימשהו צריך למות, שהבנים צריכים למות?
אני לא יודע אם אני יכול לענות על השאלה. אבל יש פה דבר מופלא. אני באמת לא יכול להסביר. אבל בואו נשים את עצמנו במקומו של משה. מה משמעות הדבר? משה ניגש להקמת המשכן, והוא יודע שמישהו קרוב לקב"ה ימות עד חנוכת המשכן. מישהו יפול, אולי הוא, אולי האח האהוב שלו. ומה אומר משה לעצמו? האם משה אמר שבגלל שמישהו צריך למות הוא יעצור??? יש ערכים בחיים שהם מעל לחיים, והם נותנים את התוכן לחיים. משה אמר: אני אלך קדימה, ואם צריך ליפול - צריך ליפול! אני אומר בסוגרים: איזה קידוש ה' יש בזה ששמואל היה צריך להיהרג? זה מופלא, אבל אולי בכיוון הזה: אנחנו יודעים שכדי להקים את העם הזה לתחייה, מישהו צריך ליפול. אנחנו ידענו את זה מראש, ואנחנו יודעי םאת זה גם עכשיו, שכדי להקים את עם ישראל מישהו יצטרך למות. שמואל - ודאי כל כולו היה מסור לעם ישראל. הוא היה מסור לגדוד, לפלוגה. שמואל אמר בעשייה שלו: זה לא יעצור אותי! צריך להציל את מתניה? אני אלך להציל את מתניה! צריך למות בשביל זה? אני אמות בשביל זה! חשוב להבין את הכוח הזה, חשוב להבין שזה כוח חיים! כשהעולם יבין שעם ישראל דבק בחברות ההדדית, שעם ישראל דבק בארצו, וששום דבר לא יכול לעמוד מול הדבקות הזאת, שאנחנו מוכנים למסור את עצמנו לדבקות הזאת, לחברות ולארץ שלנו, אז, ורק אז, יקבלו אותנו למשפחת העמים.
שמואל גדול ממני, כי אני יכול לדבר, כשהגיעה שעת ההכרעה, שמואל לא דיבר, הוא עשה; הלך ועשה.
יוצא לפי רש"י: למה שתק אהרן? כי הוא קיבל תנחומים בגודל המעשה של הבן, המעשה שמעיד על גודל הנשמה, המעשה שמעיד על כוחות החיים. לכן "וידם אהרן". אני לא יודע אם הגעתי לדומיה ולניחומים. לא עוברת כמעט שעה שאני לא חושב על שמואל, ולא עובר יום שאני לא חושב על מה שהוא עשה, ושהכוח הזה הוא איתנו. זה לא כוח שהיה אצל אחד, יחיד סגולה בכל הדור, והוא הלך ואיננו. זה כוח שנמצא בנו.
אם שמואל היה שומע אותי מדבר עכשיו, הוא היה אומר: אבא תפסיק, תפסיק להגזים, אל תיסחף אבא. אבל אנחנו לא צריכים לשמוע ל"אל תיסחף" של שמואל, אלא לשמוע לקול המעשה שלו. כל אחד יקח את זה למקום הטוב שלו, ושהקשו ברוך הוא ישלח תנחומים לכל המשפחה ולכל עמו ישראל.