סמ"ר יגאל ארד (בוקסר) ז"ל

אלבום תמונות

"בגיל עשרים התגייסתי לצה"ל", אמר יגאל ארד, המכונה כיום החובש מגבעת התחמושת, האיש שעשרות צנחנים חבים לו את חייהם. "הייתי עולה חדש מפולניה. לא ידעתי את השפה. הייתה לי מנטליות אחרת. היה די קשה. בהתחלה הייתי בחיל-הנדסה. עברתי קורס פלסים, ואחר כך קורס צניחה. הייתי ביחידה מוצנחת של ההנדסה. אחרי שנה בצבא, הלכתי לקורס חובשים, וסיימתי את השירות כחובש. במילואים הציבו אותי בחטיבת הצנחנים, ואני משרת בה עד עצם היום הזה".
הגבר נמוך הקומה, והצנום, בן ה-27, המקבל ציון לשבח מידי הרמטכ"ל על גילוי אומץ לב ומסירות בקרב על גבעת התחמושת, מעשן סיגריות בשרשרת ומדבר בהיגוי פולני חריף. באוגוסט, חודשיים לאחר המלחמה, מלאו שבע שנים מיום שהגיע ארצה. "יגאל", אומר סרן ניר, מפקדו, "הוא אחד מן האנשים שהפופולאריות שלהם בפלוגה נרכשה דווקא בדרך הקשה. במעשיו הוכיח כי רק בעת קרב ניתן לעמוד במדוייק על תכונותיו ואופיו. פעמים רבות ראיתי אותו על גבעת התחמושת. הוא עבד כמו שד, תוך שניות נמצא ליד הנפגעים וחבש אותם. ראיתי אותו פעם כשהוא שוכב באלכסון וחובש פצוע, גלוי לאש מקלעים. 'זה בסדר', צעק לי ' אתה יכול להמשיך'. אני לא יודע איך לא נהרג אז. אני זוכר שאמרתי אז למישהו: 'תראה, הנה גבר'."

אמרו שעולים לירושלים

חטיבת הצנחנים, בה משרת יגאל ארד, היתה מבין החטיבות האחרונות שגוייסו למילואים. "זה הדאיג אותי", מספר יגאל, כאילו נזכר בימים רחוקים. "חששתי שכבר קראו לחבר'ה שלי, ורק אותי השאירו בבית. התקשרתי עם כמה חבר'ה ושאלתי מה העניינים. אמרו שבינתיים שקט.
"אמי היתה אז בביקור בארץ. היא באה מפולניה. יש לי שם אח, הוא לומד בתיכון. היא לא היתה רגילה למתיחות כזאת. היא פחדה, נורא פחדה. כל הזמן היתה שואלת: 'יגאל, מה יהיה אם תהיה מלחמה?' היא זכרה עדיין את תקופת המלחמה בפולניה. ניסיתי להרגיעה, ואמרתי, שאם תהיה מלחמה אנחנו ננצח. אבל עוד לא האמנתי שתהיה מלחמה. רק ב-27 במאי אחרי שנאצר סגר את המיצרים בטיראן, ידעתי שהמלחמה תבוא. למחרת הגיע צו גיוס. הייתי בעבודה בבית קירור, מכונאי במשמרת לילה. אשתי טלפנה. באתי הביתה. אמא שלי בכתה ואמרתי לה שלא תדאג, ושאנחנו ננצח. אספתי את הציוד והתלבשתי. אשתי הכינה לי קפה. נפרדתי מהילדים, בן ובת. הייתי די נרגש. אני זוכר מה אמרתי אז, וגם אשתי מזכירה לי את זה תמיד. אמרתי אז, שעל עצמי אני לא מפחד. אני יודע, שאני אסתדר. אבל מדאיגה אותי האחריות שמוטלת עלי. אני צריך לטפל באנשים. זה נשמע עכשיו קצת תיאטרלי, אבל אז באמת הרגשתי ככה. יצאתי במהירות, בקושי נפרדתי מאמי.

החזקתי אותו בכוח והוא התעלף

"כשהגענו לירושלים היה כבר לילה. עצרנו וירדנו להתארגנות. אני זוכר שחנינו על יד איזה מוסד לילדים. בזמן הצפיה לפקודה ירדנו למקלט, וראינו שם את הילדים. הם ישבו צפופים, ופחדו נורא. היתה שם תינוקת שבכתה. היא היתה דומה לבת שלי. הרגשתי אז צביטה בלב. לקחתי את הילדים לידיים וניסיתי להרגיע אותה. היא בכתה. רוב החבר'ה שמה היו מילואימניקים עם ילדים קטנים בבית. אני חושב שכולם שם הרגישו כמוני.
"בשעה 2.20 ניתנה הפקודה לנוע. היינו ליד בנייני פאג"י, מול בית הספר לשוטרים. רצנו קדימה. דודיק, המ"פ, אמר לי להיות כל הזמן בחוליה שלו.
"נכנסנו לתעלות שליד בית-הספר לשוטרים ושם היה לי ההרוג הראשון. זה היה בנימיני. הוא נהרג מיד. עזבתי אותו, והמשכתי עם הכוח. פתאום שמעתי צעקה: 'חובש, חובש -' חבר'ה עזרו לי לצאת מהתעלה. רצתי אחורה. מצאתי שם חייל שלנו שלא היה פגוע. הכנסתי אותו לתוך התעלה. הוא היה היסטרי. נתתי לו סטירה ואמרתי לו שישכב ויאספו אותו. רצתי קדימה לחוליית המ"פ.
"כל הזמן היתה אש חזקה מלמעלה. חזרתי לחוליה של דודיק והתקדמתי אתם. אז נפצע המ"מ צביקה. קראו לי. החברה נשכבו בתעלה על הגופות שלהם עד ואני עברתי עד שהגעתי לחוליית המקלע, ושם החבר'ה לא יכלו לשכב. קפצתי החוצה ורצתי למעלה עד למקום שבו שכב צביקה. הוא נפצע בצוואר מרסיס. חבשתי אותו. הוא רצה להמשיך, אבל החזקתי אותו בכוח והוא התעלף.
"חזרתי שוב לדודיק. באותה שעה התחיל לעלות הבוקר. אז התחילו הפגיעות הקשות ביותר וגם ההרוגים. באותו רגע נפצע דידיה, החובש השני של הפלוגה. החובש השלישי שלנו נפגע עוד קודם לכן. נשארתי חובש יחידי בפלוגה. אחר כך התברר לי, שגם בפלוגה של דדי לא היו חובשים. נשארתי החובש היחיד של שתי פלוגות הנלחמות באור יום.

הכדורים לא פגעו כי אני רזה

"באותם רגעים שנפצה דידיה, היו לי בבת אחת שמונה פצועים קשה. היינו בתעלה רדודה. דידיה איבד יד ולא יכול היה לעזור. המראה היה נורא. האנשים היו מרוסקים לגמרי. חלקם בהכרה וחלקם לא. היה דם בכל מקום.
"שלטתי על עצמי עד שהגעתי לדידיה. פתאום שכחתי איך עושים קיבוע גם דידיה לא זכר. הוא ביקש מורפיום. זכרתי שאסור לתת לו, הוא יכול היה להכנס להלם. הוא שלט בעצמו בצורה בלתי רגילה, ואמר שאם אני לא יכול לעזור לו אז שאני אקח את הסירטית של המורפיום גם ממנו, ואעזור לאנשים אחרים. גמרתי לטפל בכולם ופתאום הרגשתי חולשה נוראית. נכנסתי להלם. נשענתי אל דופן התעלה וחשבתי שאני מתעלף.
"אני לא כירורג. אני לא רגיל לתמונות כאלה. אני בסך הכל בן אדם רגיל, ובן אדם רגיש. באותו רגע שמעתי את אחד הפצועים שואל אותי אם נפצעתי. השאלה הזאת העירה אותי. חזרתי לעצמי והפכתי להיות גוש קרח. מאז עבדתי כמו שעון מדוייק. על כל דבר שעשיתי חשבתי בבהירות ובקור רוח.
"מאוחר יותר ראיתי כמה חבר'ה ובראשם סגן-משנה יואב, מתקיפים בונקר. נעמדתי והתחלתי לירות מהעוזי שלי. פתאום זינק עלי אמנון סלוצקי, הרס"פ של הפלוגה, הוא היה פצוע. הוא הפיל אותי וצעק: 'יגאל אסור לך להיפצע. אתה חובש יחיד".
אז ראיתי את ניר הסמ"פ. לידו היה צורי, שהרביץ במקלע בלי הפסקה. תפסתי שני ארגזי פעולה ורצתי אליהם.
"קצת יותר הלאה שכב אילן ארלם, אחד מסמלי המחלקות, הוא היה פצוע ברגל, ושכב בתוך התעלה. הוא קילל ואמר שעוד ישלם לירדנים עבור הרגל. רציתי לעשות לו קיבוע. אבל לא היו לי כבר משולשים. נכנסתי לאיזה בונקר ומצאתי שם רובה שבור. לקחתי את הרצועה שלו ועשיתי לאילן קיבוע. הכנסתי לו מחסנית לעוזי והדלקתי לו סיגריה. אמרתי שישכב ואנחנו נבוא לחלץ אותו.
"רצתי קדימה וראיתי את ניר מטפל בנפתלי. היה לו חור בגוף. ניר סתם את החור באצבע. אמרתי לניר, שזה בסדר ושהוא יכול להמשיך. ואני אטפל בנפתלי.
"באותו רגע נגמר לי חומר החבישה. רצתי לדידיה ולקחתי את כל הציוד שלו. רצתי מחוץ לתעלות. הכדורים לא פגעו את דדי המ"פ של הפלוגה השניה והוא אמר לי לרוץ ולטפל גם בפצועים שלו.
"מאוחר יותר הלכנו, כמה חבר'ה, להוציא את אילן ארלם, ששכב בתעלה ואי אפשר היה לחלץ אותו. באותו רגע יצא ירדני עם אקדח מאחד הבונקרים ופצע את אחד החבר'ה. חיסלתי אותו בצרור מהעוזי שלי והוצאתי את אילן.

שבעה אנשים מהפלוגה

"בשעה שבע, אולי שמונה בבוקר, ונגמרה המלחמה בגבעת התחמושת. כשחזרנו לבית-הספר לשוטרים היינו שבעה אנשים מהפלוגה, יחד עם דודיק המ"פ. הייתי מדוכא, עייף ומלא דם. לא היה אפילו כוח לרחוץ את הידיים. ישבתי ועישנתי סיגריות. לא היה לי חשק לאכול. לא ידענו אז עוד מי נהרג ומי נפצע.
"דודיק המ"פ היה לבן כולו. הוא חשב שאיבד את כל הפלוגה. כשעבר על ידי נפגשו המבטים שלנו. דודיק הוא טיפוס שלא מדבר הרבה, וגם לא מתרגש. אבל אז, כשעבר על ידי טפח לי פתאום על השכם. הוא לא דיבר, אבל ידעתי שהוא מעריך אותי - וזה היה הפרס הכי גדול שלי".

יוסף ארגמן