אלבום תמונות
כל יום בבוקר אני מתעוררת ולא מאמינה שאכן יזמתי פרויקט שעזר לי ויעזור להרבה משפחות שכולות.
זה פשוט מדהים, פרצתי את הכספת המרוסקת שהייתה חבויה אצלי בלב, לא יכולתי להתקרב אליה מפאת רגשות עצומים ואמוציות שהסתובבתי אתן 24 שעות ביממה.
הכרחתי את עצמי להתקרב למגירת התמונות ש-35 שנה לא יכולתי לגעת בהן ואומנם זה היה עצוב, עצוב עד דמעות.
הנגיעה שלי בכאב הבלתי נסבל היוותה שחרור לפקק מועקות שישב לי על הלב, ההתעסקות בפרויקט הסרט שחררה אותי מהכאב הלא פתור עם אחי מאיר, עצם ההתעסקות עם תמונות אנשים וזיכרונות הייתה קרש קפיצה אותו הייתי אמורה לעשות לפני שנים, אבל פשוט לא הייתי מסוגלת עכשו אני משוחררת.
אל תבינו אותי לא נכון עדין אני חשה כאב בעוצמות גבוהות אבל כעת אני מסוגלת להסתכל לכאב בעינים, אני מסוגלת להתחיל לעבד את אובדנו של אחי מאיר, דבר שעד עתה לא יכולתי לעשות.
עד לעשיית הסרט, רק עצם אזכור השם של אחי גרם לי לפרצי בכי בלתי נשלטים ולא יכולתי להתחיל להתמודד עם המציאות שנכפתה עלי.
אני רוצה להמליץ לכולם בהזדמנות זו לנסות באיזשהו אופן לקחת את פרויקט ההנצחה ובאמצעותו להתמודד בסוג זה של שכול.
עצם ההתעסקות בפרויקט מהווה סוג של שחרור והתמודדות ממשית באובדן.