אלבום תמונות
הייתי בת 10 כשאבי נהרג באסון צור. ההודעה על מותו של אבא הגיעה אלינו ביום חמישי ה-11.11.82.
ביום חמישי חיכינו לאבי שאמור היה לחזור לחופשה משרות המילואים שלו בלבנון. ביחד כל המשפחה אמורים היינו לנסוע לחגיגת בת מצווה של בת דודתי. בזמן הציפיה לאבא שמענו בחדשות כי בניין הממשל הצבאי בצור קרס. לא היינו בטוחים האם הוא נמצא בצור או צידון וגם היה לנו ספק האם הוא נמצא בבנין הממשל הצבאי. אמרתי לאמא שאבא מתעכב והוא יגיע.
בליל שבת הגיעה קבוצת חיילים מחיל הרפואה. הם ביקשו להשאר ביחידות עם אמא ואיתי, שאר הנוכחים יצאו מהחדר. הם הודיעו לנו שאבא נעדר, היינו בהלם. החיילים נשאר עם אמא ואני הלכתי עם אחותי המאומצת לשמירה בפעוטון. מאוחר יותר הגיעה אורלי - מורתי עם עוד חברה, הם הוציאו את טלי החוצה ודיברו איתה. אחרי השמירה הלכתי עם טלי לביתה. שם חיכו לנו אורלי וחברה והודיעו לנו כי אבא נהרג וכי נמצאה גופתו. היה לי רגע של בלגן, לא יכולתי להאמין היה לי ברור שהוא יחזור. הלכנו הביתה ושם, אני ואימי התחבקנו ואמרתי לה שזה לא יכול להיות. טלי ודיאנה ישנו איתנו ומאוד עזרו לי ולאימי.
אנשי הקיבוץ בנו לנחמנו. אני היחידה שתיפקדתי, לא אשכח: אמי סרבה לאכול, אמרתי לה שהיא חייבת לאכול ולהמשיך לחיות. כיום אני מבינה שמה שאמרתי לה זה שהיא היחידה שנשארה לי. בערב דורון - חבר הקיבוץ הביא את עופר הביתה. אמרתי לו שאבא איננו, הוא לא האמין.
ביום ראשון כל המשפחה התכנסה במרום גולן. בצהרים הביאו את הארון והתכנסנו כולנו ליד חדר האוכל, להפרד מאבא בפעם האחרונה. עמדתי ליד הארון ולא יכולתי להאמין שבתוך ארון זה שוכב אבי.
ההלוויה יצאה לבית הקברות, הלכנו הביתה אני ובת דודתי כיוון שהציעו לי לא להשתתף בלוויה כי יהיה לי קשה. לאחר שכולם הלכו, הצטרפנו, אני ובת דודתי לסוף השיירה, עמדנו על הגבעה המשקיפה על גן הזכרון. ראיתי את כל ההלוויה אבל לא הרגשתי חלק ממנה. כשנגמרה ההלוויה חזרנו מיד לחדר כדי שלא ידעו שהשתתפנו בה.
כל השנים לא האמנתי שאבי אכן נהרג. הכחשתי והמצאתי הרבה פנטזיות שהוא יחזור וידפוק בדלת. את כל זה שמרתי לעצמי וסגרתי את עולמי עלי.
עכשיו שבגרתי החלטתי לפתוח מחדש את הפצע ולחזור לימים שאני והוא היינו ביחד ועד לרגע שאלוהים החליט לקחת לי אותו.