זיכרונותיי הראשונים הם מגיל 5 בערך.
התגוררנו אז בבת-גלים בדירה קטנה 48 מטר מרובע,
אך החום והאהבה בה היה מיחד.
בבקרים אבא משה היה מלווה אותנו לגן הילדים לא רחוק מביתנו, והתאומות איילה וסמדר (אני) לא רצינו להיפרד לשלום.
היינו מסרבות ברוב תוקף עם בכי וצעקות שאבא יישאר שלא יעזוב.
שלא תבין ארד, לא היינו אומללות בגן, אך היינו מפונקות של אבא וזה נורא לא היה מובן לנו מדוע אנחנו צריכות להיפרד ממנו ל-6 שעות.
לאחר שאבא הלך השתלבנו נפלא בגן ואף נהננו מאוד.
בצהריים היינו הולכות לשעה למטפלת ובשעה 2 כבר אבא לקח אותנו הביתה.
אם ראינו אותו בשביל מתעכב, כבר צעקנו לו מחלון ביתה של המטפלת "אבא בוא מהר!"
מ-2 ועד 4 בילינו נפלא בחברת אבא, עזרנו לו להכין לאימא הפתעות, פעם אוכל שאימא אהבה מאוד, פעם סידור החדרים, ופעם ציור יפה.
מצבנו הכלכלי באותה תקופה לא היה כל כך טוב, לנו הילדות היה הכול, אוכל, בגדים, וגם משחקים, אומנם לא רבים אך איכותיים.
אך זוכרת אני ימים שהיה חסר אוכל להורים.
זוכרת אני שסבא משה עבד בכמה עבודות ואף היה פעיל באיגוד הסוחרים.
בשעות אחר הצהריים בילינו בחברת אמא, אך תמיד חיכינו בקוצר רוח שאבא יחזור.
אנשים שהכירו אותנו אמרו לאחר מותו: "הן לא רצו להיפרד ממנו כאילו הן ידעו שהוא כאן לתקופה קצרה בלבד".
בימי שבת היינו זוחלות למיטה של אמא ואבא ואומרות לאימא: "זוזי זה אבא שלנו".
אבא היה פיקח וחזק, חריף טוב לב וחד. תכונות אלה גם אתה ירשת, ארד, באמת מיוחד!!!
שעלינו לכתה א' אבא התרגש והיה גאה מאוד.
חודש לאחר מכן סבא משה הלך למלחמה, לפני לכתו אמר:"בנות, שמרו על אמא".
אני אפילו זוכרת איפה עמדתי כשהוא אמר לי את זה....
כעבור 10 ימים הוא נהרג, כשהגיעו לבשר לנו את הבשורה היה לילה, שעה מאוחרת, אנחנו כבר שכבנו במיטה.
ראשונה ניגשה סבתא דינה וצעקה: "אוי לא" והתמוטטה,
לאחר מכן אמא צעקה וצרחה ואנחנו לא הבנו מה קרה.
אחר כך, שני גברים תפסו אותנו בידיים ולקחו אותנו לשכנים, אמרו שאימא לא מרגישה כל כך טוב.
אנחנו כבר ידענו...
ניסו להסתיר את זה לכמה שעות עד שעובדת סוציאלית הגיעה הביתה, אך אנחנו כבר ידענו הכול, היה שקוף כל כך.
מה פתאום אחות ביה"ס והמורה מלוות אותנו הביתה???
כשהגענו הביתה העלו אותנו לשכנה ואז סיפרו לנו.
אמרתי: "אני כבר יודעת... אין לנו יותר אבא"!
אצלנו בבית האבא היה הדומיננטי והיינו מחוברות אליו ומעריצות אותו... אבא פינק את אמא ואותנו הבנות.
השבעה הייתה אצל סבתא לובה בנווה שאנן, אבל אנחנו לא היינו שם, לקחו אותנו למטפלת, לסבתא דינה, לאריק ולאה רק לא להיות שם.
ארד, באותה תקופה כמעט ולא היו מכוניות, והיה קשה להסיע אותנו ממקום למקום.
פתאום ילדה בת 6 בלי אבא וגם אמא שלה איננה.
הם לא הבינו שאנחנו צריכות גם להיפרד ולהסתגל ולעכל את האסון, וניסו לגונן עלינו שלא נשמע שלא נדע.
בלילות היינו יושבת ומבכות את אבא, צורחות בקול רם, שכל בת רגלים עמדה על הרגליים.
אני זוכרת שסבתא לובה הייתה אישה מאוד חולנית ופחדו עלייה אז בהתחלה אמרו לה שהוא פצוע מאוד קשה , והיא הלכה לכיוון רמב"ם בכתה וצרחה, מה חסר לו מה ניפצע אני אתן לו את הכליות שלי את הלב מה הוא זקוק .....
אמא לבשה שחור הרבה זמן, (כך זה נראה לי אז).
ואילה אחותי מיד שיתפה פעולה והחבאנו את הבגדים השחורים של אמא.
הבית הקטן היה צפוף, כל מטר הזכיר את אבא, לא אהבנו יותר את הבית הזה,רצינו לעבור דירה ומהר.
ולכן ביולי 1974 עברנו לקריית ביאליק,
רחוק מהזיכרונות הכואבים...
שלושים ושבע שנים עברו מאז אך לפעמים זה ניראה כאילו זה היה אתמול!!!!!!!!!