בת גלים - 6.10.1973
כילדה לא הייתה טכנולוגיה מפותחת כמו היום. ביום כיפור לא שיחקנו במחשב לא שמענו רדיו, ולא צפינו בטלוויזיה.
כולם כאחד דתיים וחילוניים, פקדו את בתי הכנסת, האווירה היתה מיוחדת ליום קדוש זה.
המלחמה הפתיעה את כולם בבית הכנסת בשעת תפילה, לפתע הגיעו חיילים עם צווי גיוס ואט אט בית הכנסת והרחובות התרוקנו מגברים.
אבא משה לא היה בין הגברים הראשונים שגוייסו, לכן הוא היה חסר סבלנות אך דאג להכין איתנו ציוד לשעת חירום. סלים גדולים נארזו ובהם הוכנסו מזון, שתיה, נרות, גפרורים, שמיכות ובגדים להחלפה.
וכן הכין לנו התאומות, תווי זיהוי עם שם וכתובת למידה ונצטרך, תרגל איתנו ירידה למקלט ומה כל אחת לוקחת עימה. לאחר כל ההכנות אבא לא חיכה יותר, לא היה לו שקט שכולם גוייסו להלחם והוא עוד לא.
וביום א' 7.10.1973 בשעות הבוקר אבא התכונן לנסיעה לצבא, ארז בגדים ונפרד מאיתנו: "בנות שמרו על אמא" הוא אמר.
אמא התחננה שיחכה בסבלנות, שיש לה תחושה לא טובה, היא בכתה אבל אבא ששמע רדיו ללא הפסקה היה מודאג מהמצב.
לנו הבנות היה קשה ולא היינו מוכנות להיפרד ממנו...
אך אבי כפי שסיפרו חבריו: "היה חייב תמיד להיות בשטח לעזור". ואמנם בצער נפרד מאיתנו ונסע להתגייס למלחמה...
בערב היתה אזעקה ורצנו למקלט יחד עם אמא, סבתא, אחותי וכל השכנים.
עברו כמה ימים עד שאבא התקשר וביקש את אמא (סבתא נורית) מאוד כעסתי, עמדתי כל שרפרף והחזקתי חזק באפרכסת ופסקתי מיד: "עכשיו אני מדברת" . אחרי מילות אהבה כה רבות ושכנוע הסכמתי להתפשר והעברתי את האפרכסת לאמא.
כשהגיעה גלויה זו היתה חגיגה... בינתיים תכננו לכבוד יום הולדתו ה-30 להכין לו חבילה ענקי. ההכנות העסיקו אותנו והעבירו לנו את הזמן. בין אזעקה אחת לאחרת ציירנו ציורים, קנינו מטעמים, ארזנו הכל בקופסא ממש גדולה ושלחנו לאבא הגיבור (ככה קראנו לו) שנמצא במלחמה.
כל כך כעסנו שאת יום הולדתו הוא לא יחגוג איתנו.
כשאמא מספרת עכשיו, יש לה דמעות בעיניים והיא גם קצת בוכה. היא מספרת לי שהיא ממש זוכרת את ההכנות של הקופסא הגדולה כאילו זה קרה רק אתמול.
על המלחמה והתפתחותה הקשבנו בדריכות ברדיו ובטלוויזיה. בלילות הבית היה באפלה - כך דרשו כל הזמן. ובבקרים ניסוי לחיות במעין שיגרה מדומה.. והזמן עבר לאט.. מידי...
לא זכור לי אם הלכנו לבית הספר או ששיחקנו בחצר אך זוכרת אני שחיכינו בצפייה ובשקיקה לטלפון מאבא.
בשיחת הטלפון האחרונה אבא הבטיח שזאת תהיה המלחמה האחרונה ושהוא יחזור מהר.
לצערי ההבטחה לא התקיימה וגם אתם נולדתם לתקופת למלחמות ... ופיגועים.
וגם ילדי נאלצים להתגייס לצבא.
זה היה חג הסוכות העצוב ביותר בחיי.
יומיים או שלושה לפני שמחת תורה ה-15 לאוקטובר 1973.
משה אפלבויים נהרג (1943-1973).
מאותו רגע ועד היום הזה חקוק בנשמתי המשפט:
בנות שמרו על אמא".
השנים עברו, חלקן עצובות וחלקן שמחות, אך אני יודעת שלאבא היה חשוב שנהיה חזקות שנאהב איש את רעהו, שנשמור על משפחותינו ושתמיד נדע למצוא גם את הטוב בכל דבר וכמובן לאהוב ולעזור זה לזה!!!