רב"ט יעקב ''קוקו'' בריא ז"ל

המקום - צומת וואסט
התאריך - לא מדויק

באחד האמשים, מתפרץ אחד החבר'ה לחדר המנוקב כדורים, והתלוי על בלויי בטון וברזל, וצועק בבכי: "חבר'ה, יש מסע היום". מיד שועטים עליו החבר'ה, כשמבטי סקרנות מהולים בפחד וחשש נראים על פניהם. "מאיפה אתה יודע?" "מי אמר לך?" "אתה בטוח?" "מה ברצינות?" וכו' וכו', ניתכות על המסכן שאלות צולבות, כדי לברר את ההודעה, על כל הפרטים האפשריים, עד שאותו חבר מתחיל לאבד את שווי משקלו מהלחץ המופעל עליו מכל הכיוונים.
לאחר שעוכלה הידיעה, ועוברת הסערה, נשכבים כולם על מיטות הברזל החלודות ובוהים בתקרה המפויחת, כך שכל החדר נראה כמחלקת טיפולים במקרי-הלם.
לאט לאט מתחילות לעלות באויר החדר קריאות שונות, כשיללות-הלווי מעל כולם, כרקע לרב-שיח שמתנהל בחדר.
חיימ'קה פולט "אך, לעזאזל, הם לא חושבים שהם מגזימים? כיבינימאט!" כל זה תוך זריקת הרומ'ט לעבר הקיר.
יוני, מהחדר השני, פולט אנחה: "חבר'ה, אל תדאגו. היום יש מסע, מחר צניחה, ולבסוף לקינוח, לא יוצאים הביתה. מה יש, באנו לקייטנה?"
גם יערי לא טומן ידו בצלחת, וממלמל מהפינה שלו "אי, אין לי כוח למסע הזה. צריכים אותו כמו קוץ בתחת." עמי לוי, שעבר במקרה בדרך למטבח (הוא כמובן תורן-מטבח כמו תמיד) ושמע את היללות בחדר, נכנס ושאל בהתענינות "מה הענינים, יש לכם מסע היום?" יופי. למה לא? סוף סוף באתם לצבא להתאמן ולא לבלות, לא?" אמר את שלו ונעלם לעבר המטבח בחריצות מפליאה.
בעוד הדי הויכוח נשמעים בחדר, מתחיל זרחי לסדר את האיפוד שלו, לובש אותו ומוריד כמה פעמים, מנסה לסדר את אקדח-הזיקוקים בכל הצורות האפשריות, מצד ומגדיל את החגורה, עד שמצליח סוף סוף להתאים את החגור על עצמו. אז הוא מכריז "למישהו יש שרוך נעלים או איזה שהוא חוט?" כשהוא אוחז את מכנסיו הגדולים עליו ב-3 מספרים, ומתחיל לגשש אחר חבל ששרד מאיזו חבילה.
דנאי מצית את הסיגריה השלישית מזה 10 דקות, ומפליט "חברה, אני אומר לכם, אני חייב להפסיק לעשן, זה לא עסק".
ידידנו היימן מתחיל לפשפש בחפציו בחפשו אחר מטפחת וגומי לקשור את משקפיו ומצחו כהכנה למסע העתיד לבוא.
רובינשטיין מתחיל למדור מכנסים תוך כדי פליטת קללות כנגד האפסנאים, על שהם לא משיגים בגדים נורמליים. גם תחתונים אדומות הוא לא שוכח להחליף. המאירי, שזה עתה חזר מעמדת ה"פק-פק" שלו, כשכולו שחור מגריז ושמן, בנוסף לצבע הטבעי שלו, כשהמכנסיים והחולצה מסריחים מבנזין ונראים כאילו לא כיבסו אותם שנה, משרבב במבטא האנגלו-סכסי שלו "אח, מה עם טופס ה-55 שלי, עד שהם מתעסקים אתו שם בקריה, ועד שאיזה פקיד לבנבן מתחיל להזיז משהו בכיוון, אני פה יורד ועולה הרים כשאלונקה על הכתף שלי..."
אנגל קוטע אותו ומתחיל לספר על אליעד כהוזה בהקיץ "אח, לשכב עכשיו בכורסה במועדון, כשעדת בנות משרתות אותך, מגישות קפה חם ועוגות, מערכת הסטריאו מנעימה ברקע, הנעלים הגבוהות זרוקות בחדר כשמכנסים קצרות, טריקה וכפכפים קלילים בלבד על הגוף... איזה שטות עשיתי. למה באתי הנה. למה? מטומטם שכמוני, טיפש, אידיוט..."
יללתם של הלוי ורייך שממלאת את החדר, משאירה את הזיותיו של אנגל לאנחות, והדו-שיח ביניהם מתנהל בטונים גבוהים מאוד, שחלקם לא נשמעים על ידי אוזן אדם. יש לציין גם שסגנון הדיבור (הבכי) המיוחד של הלוי, המעניק לו ללא עוררין את התואר "בכיין ישראל 73" מוסיף לאוירה הכללית דכאון מהול בחיוך. "אוי, למה הם עושים לנו את זה, מה יש, אי אפשר יום חמישי אחד בלי מסע? כל השבוע קרענו את התחת, טיפסנו לחרמון פעמיים, פשטנו שלוש פעמים על חניוני טנקים, סרקנו את הרחבה 38 פעמים, שמרנו בשלישיות - שייתנו לישון פעם בשקט! שיתנו לצאת הביתה עם כוח..."
כאן קוטע אותו רייך ביללתו הוא "מי אמר שיוצאים מחר הביתה? מה פתאום, איזה חג? איך שנגמר המסע, נכנסים לכוננות מלחמה נוראית".
פתאום מתעורר בהיר ואומר את שלו "אישורים למסע הם תמיד משיגים. אבל הביתה - מה פתאום"?
דורון מגלה פתאום דאגה נוראית לחבר'ה ומזכיר לקוקו ולגורי להשחיז את הידיים, להכין סטים, כי לדעתו יהיה צורך להשתמש בהם. אחד בשבילי, כמובן.
קוקו, שעד עכשיו היה עסוק בנסיונות נואשים לסדר את הפאוץ', כך שלא ישאיר לו סימנים בכל מיני מקומות בגוף, מתערב ואומר: "נשבר לי כבר מהפאוץ' הזה, תמיד כשכולם הולכים פריירים, אני נסחב עם הדבר הכבד והנפוח הזה גם כשלא צריכים אותו. שפוקס יתן לי לפחות להעביר אותו אחורה. תמיד אני גומר את המסעות האלה עם שפשופים." וחוזר לעיסוקו.
ג'ורי, שזה עתה התעורר למשמע עמיתו המילל, מוסיף משלו: "אי, למה לא הלכתי לסיירת גולני. לא היה לי הכאב ראש הזה. תמיד אני נסחב עם החגור הכי כבד."
דנאי שזה עתה גמר את הסיגריה העשירית שלו מפליט "הלוואי שלא יאשרו להם את הציר ולא נצא למסע הזה. אין לי פז"מ לשטויות שלהם".
טראוב נכנס ברגע זה לחדר בחפשו אחרי שיירי חבילה. החברים עטים עליו, כדי לאמת את הידיעות המעורפלות הקודמות, כשבעיניהם מנצנצת התקוה שאולי ישלול אותן. אך לאחר אישור מצידו, באה חקירה צולבת בקשר לציר. לזמן, ולסוג המסע. בינתיים מגיע גם עמי לוי כשכולו רטוב מרחיצת הסירים, ומודיע כי נאמר לטבח להכין ארוחת לילה לשעה 02:00.
אז צפה ועולה בחדר יללתו של הלוי "נו, המ"כ הזה, מי צריך אותו עכשיו - לרוץ קדימה, אחורה, קדימה, אחורה ולהגיד לחבר'ה את מה שמתחשק לקדקד להודיע. מה יש, הוא רק אומר כמה מלים, ואני מתרוצץ כמו ג'וק כשהאנטנה הזאת דופקת לי כמו מקל על הראש."
באותו זמן מתחיל קדם, כמו מתוך חלום, להשמיע פסססססטטט.. ולשמע המילה נדלק שוורץ. הוא מתחיל להתרוצץ בחפשו אחר שעון זוהר עם מחוג שניות. אגב, זוהי דאגתו היחידה בשלב זה היות והוא "למעלה".
חיימק'ה שעד עתה ניסה לסדר את האפוד המצ'וקמק שלו מוסיף בסגנון המיוחד לו, "חבר'ה, אני מודיע לכם שהם מגזימים בצורה פראית. אין לזה צורה שכל יום חמישי הם עושים לנו מסע. שיתנו פעם אחת לצאת הביתה, ושלא ניפול על המיטה ביום שישי ונתעורר ביום ראשון בבוקר וכבר נצטרך לחזור."
יוני שעד עתה שמר על קור רוח מופגן, נדלק לשמע מלמוליו של חיימק'ה ואמר: "חיימק'ה, תגיד לי, מי אמר לך שאתה יוצא הביתה? לא רק שלא תצא הביתה, אלא גם תתרוצץ היום כל הלילה, לא תתקלח, תעבוד על מסדר המפקד עד הבוקר, תעשה עבודות רס"פ עד הצהריים, תשפשף את המטבח פעם תשיעית השבוע, תסרוק בפעם ה-1-8, תעשה 23 מסדרי כוננות, יבוא האוטובוס וישחררו אותו, ואתה תשאר פה. אל תדאג. אה, שכחתי, יסדרו לך צניחה באיזה שהוא אופן. כן ברור שעם שקי חזה. אז מה חשבת, פרייר?"
פוקס קוטע את הרצאתו המענינת של יוני ומודיע בהחלטיות "תהיו בחוץ בעוד 15 דקות עם חגור קל ונשק ושלוש אלונקות".
נסתם הגולל. אחד החברים רץ לאפסנאות חותם על שלוש אלונקות והחבר'ה מאבטחים אותם בחוטי ברזל, עולים על חגור קל ונשק ונעמדים בשורה. קצינים מגיעים ואחד מהם אומר: "יוצאים למסע, לא ארוך מדי ולא קצר מדי. תעשו אותו טוב ונגמור מהר. לא תעשו אותו טוב, תדברו, תלכו כל הלילה. אחרי זה מסדר המפקד במגמה לצאת הביתה." "מה הסיכויים?" נשמע קול מבין השורות. "עוד לא יודע אבל סיכויים תמיד יש". משיב פוקס תוך כדי הצצה בשעונו.
"אלונקות הרם" נשמעת הפקודה. החבר'ה מרימים את האלונקות ויוצאים בשעטה לעבר הבלתי ידוע, כשהסוף לא נראה אפילו באופק המאדים.

כתב: קוקו.