סמל יובל ברזילי ז"ל

אלבום תמונות

לאחר שעברתי את חויות הילדות שלי בתקופת המאורעות בצפת ולאחר מכן ב"פלוגת צפת" (בשנות 39-36) שמגמתה היתה ליישב את מחניים ההרוסה משנת 29, ולהקים בו בית שבו חיי ילדינו לא יהיו יותר הפקר, ציפיתי שיוולד לי בן, שבבוא הזמן ימשיך את מסורת האבות בהגנה על המולדת - שמחיר כה יקר שילמנו עבורה.
שנת 1941 היתה שנת בצורת ועצירת גשמים. הייתי אז בחדשי הריוני האחרונים. חלף חודש אוקטובר ומתקרבים לסוף נובמבר וגשם עדיין אין ונערכות תפילת בכל בתי הכנסת וליד הכותל המערבי, בתחינה ובקשה לגשם. והנה לילה אחד, היה זה 25 בנובמבר, תקפוני צירי לידה. מיהרתי לבתי הבכורה בת ה-7 לאמירת שלום ולנשיקת לילה טוב לפני נסיעתי לבית החולים והיא בתמימותה הילדותית שאלתני: אמא'לה, את נוסעת להביא לי אח קטן? כן, חמודה שלי, עניתי לה, אביא לך תינוק קטן! ובמשאית היחידה שעמדה אז לרשות המשק הוסעתי מיד לבית החולים לטבריה, ולאחר כמה שעות נולד לנו, בשעה טובה, בן. אח ליעל, הבת הבכורה של הקיבוץ. השמחה היתה מושלמת כי היינו אז המשפחה הראשונה במחניים שני ילדים לה. בו ביום החלו לרדת גשמי זעף וכאילו ארובות השמים נפתחו. כאילו אצבע אלוהים היה במאורע זה; בן נולד וגשם בלתי פוסק במשך שבוע ימים. הוחלט לקרוא לו בשם יובל. שם, שהיתה לו משמעות כה רבה בשל יובלי המים שנוצרו עקב הגשמים והן מתוך שירי הילדים שאחותו יעל ביקשה שם זה כדי שתוכל לשיר לו את השיר:
"לאחי ליובל, לאחי הפעוטון
שיר אשיר אנכי, שיר ארון..."
וסיבה נוספת: החלטנו לקרוא לילדינו בשמות תנכ"יים. (בן למשפחת נגנים).
זכורני שבבריתו של יובל השתתף גם אבי המנוח שהיה אדם מסורתי מאוד. הוא ביקש לקרוא לו על שמה של אמי המנוחה (ששמה היה חיה) כי זוהי סגולה לחיים ארוכים. אך מכיון שהחלטתנו היתה נחושה לקרוא לו יובל, הוספנו את השם חיים ליד שמו. כך כללנו גם את רצונו של אבא, שאמר בין היתר: אתם בקיבוץ תקראו לו יובל ואני אקרא לו חיים.
לאחר מכן שכרנו מונית ונסענו הביתה בגשמי זעף. ובהגיעו לחצר המשק היתה כעין ביצה וזרמי מים שטפו מכל עבר. אולם חדר התינוקות היה אפוף אור ושמחה וקבלת האורח. ובחדרנו התקהלו כל חברי הקיבוץ לשתית לחיים וכיבוד כיד המלך.
והנה גדל יובל והיה יפה תואר, בלונדי מתולתל ושובב גדול, וכבן שנה כבר פתח את כל ברזי המים ולא שמר על כללי החסכון שלא לבזבז ושובב גדול, וכבן שנה כבר פתח את כל ברזי המים ולא שמר על כללי החסכון שלא לבזבז אף טיפה. מתגרה בחצרן ובמטפלות והן אהבוהו אהבת-נפש והיו שאמרו לא אחת: איכה אוהב פעם את ילדי שלי אם אני כה אוהבת את יובלי שלך. יש בו קסם שובה את הלב. שובב נוח ומלא חיים. גם בגן הוכיח את יכולתו. מדי פעם ברח לדיר הכבשים והיה אף יוצא אל המרעה עם עדר הצאן או היה נמשך לרפת, לעגלות ולפרות. זה היה השטח האהוב עליו ביותר. האהבה הזו הורגשה היטב גם בהתפתחותו בגיל מאוחר יותר. אף אנו לא ידענו למצות את הטוב והיפה באהבה זו ולהעביר זאת לאורח חייו.
המצב בארץ מבחינה בטחונית היה קשה למדי. פרצה מלחמת הקוממיות ומכפרי האזור שעל הגבעות החלו בהטרדות יום יומיות על מחניים שהיתה בעמק ופגיעה מאוד לכל ההצלפות. החילונו להכין עצמנו למצבים קשים יותר. נחפרו מקלטים ותעלות קשר שאך בנס עמדו מול ההפצצות הסוריות החוזרות ונשנות ונפגעו חברים והאווירה החלה להעכר. הפחד בפני הבאות כאשר הבריטים נטשו את הארץ והותירו אותנו בודדים מול כל עמי ערב. היתה זו ההכרה הראשונית עם האויב הברברי הסורי אשר ניסה לפרוץ לתוך הישובים הקרובים לגבול ואולצנו לחיות עם ילדינו במקלטים אשר לא עמדו בשום יחס להיקף ההפצצות ומבלי שיהיה לאל ידינו להושיע. כמות הנשק היתה זעומה מאוד וכך, במשך תקופה ארוכה יחסית, חיינו במגמה לא לעזוב את המקום למרות הפחד המתמיד והמחשבה על אשר עלול לקרות באם לא ישתנה המצב. כי מכל פצצה או צרור יריות מהאווירונים הסוריים החלו המקלטים מתנועעים כברעידת אדמה. הילדים, אחוזי פחד, הסתתרו בינינו, המטפלות, שעל אף מה שהתרחש בלבנו הרגשנו צורך לשחק, לספר ולהרגיע, - בל ירגישו הילדים שאף אנו הבוגרים פוחדים. קשה היה להסוות את כל אותם הסיוטים והמחשבות שהנה פצצה נופלת על המקלט וכולנו נקברים תחתיה. ושמועות הגיעו מהמגינים שאכן הסורים פרצו והרסו את משמר הירדן ויסוד המעלה ומתקדמים לעברנו.
לאחר לילה קשה מאוד נתקבלה פקודה דחופה שיש מיד לפנות את כל ילדי הגליל למרכז הארץ. השמועה עשתה לה כנפיים והחרדה גברה. ההורים רצו להיפרד מילדיהם כאשר שני אוטובוסים עומדים הכן לפנותנו. ממש באותה עת עטו עלינו אווירונים ובהפצצה קשה מנעו מאתנו את הבריחה. הפניקה היתה כה גדולה שאפילו לא ידענו להיכן פנינו מועדות. אז הודיע לנו מפקד האזור כי אנו מפונים לטבריה. ההרגשה היתה שהפכנו בן לילה לפליטים של ממש.
בטבריה, בעזרתם האדיבה של העיריה וחברינו נרגעו הרוחות ובזאת אפשרנו גם ללוחמים שלנו שנשארו במחניים להתחיל בבלימה ובהתקפות הנגד. אך בזאת לא תמה הבריחה. שוב החלו הקרבות להתמקד באזור טבריה ואז נאלצנו לנטוש אף את המקום הזה ולמצוא מקום מבטחים בעיר חיפה שהיתה כבר משוחררת. כך בדרך לא דרך נסענו כדי לעקוף את הכפרים הערביים העוינים, בליווי משמר כבד. שוכננו אז בחיפה, בכרמל הצרפתי במקום בו התגורר לפני כן הצבא הבריטי. הליכלוך והזבובים לא היה בהם כדי לעודדנו. ההאפלה המתמדת והאזעקות הדחופות, אילצונו להוריד מדי פעם את הילדים למרתף הבית ששימש כמקלט ללא אור ואוויר. הילדים היו כה מבוהלים ובוודאי שהמבוגרים לא יכלו להיות גיבורים בנסיבות אלו.
זכורני איך יובלה היה ממש נדבק אלי ובשאלות אין סוף שהפחד נשקף מעיניו שאל: אמא, עד לחיפה כבר הגיעו הסורים? הרי אנו כבר כה רחוקים מהם. ולמה הם כה שונאים אותנו ורודפים אחרינו? האצבע בפה והשאלה הנצחית: למה? והתשובה: כן, יובלה, בקרוב אולי כבר תהיה לנו מדינה יהודית גדולה וצבא חזק והסורים לא יעיזו יותר להתקיף אותנו. ונעשה אתם שלום ואולי כבר נהיה שכנים טובים ואז נחזור למחניים. נבנה את הכל מחדש. סיפור זה שהיה בגדר של חלום בלבד, הרגיע את הילד עד אשר נרדם על זרועותי. אך האמת היא שחלפו חודשים רבים עד אשר נחתם הסכם שביתת הנשק עם מצרים, ורק אז חשנו הקלת מה בממדי ההתקפות וקיווינו שהסכם זה יקרב את השקט גם לאיזור שלנו; ואמנם, לאחר תקופה נוספת, נחתם אף ההסכם עם ירדן וסוריה.
לאחר שהייה כל כך ממושכת וכל מה שעבר עלינו בתקופה זו, חשנו געגועים עזים הביתה. אך היה צורך בבדק בית רציני מאוד. כי ההרס היה רב. למזלנו נפלו הפצצות ליד הבתים, אולם מהדף האוויר נהרסו מרביתם. על-כן שיקמנו לראשונה את הבית הכולל, על מנת להחזיר את ילדינו הגדולים דאז, מכיתות היסוד, ואילו את הפעוטים והתינוקות השארנו עוד מספר שבועות בחיפה עד אשר שופצו הבתים לקליטתם.
בין הילדים שחזרו היה גם יובלה, שהיה אז כבן 6 שנים. עם כל השמחה היה מורגש עדיין הפחד מהעבר הקרוב. חצר המשק היתה כולה חרושה בתעלות קשר ומכתשים שנוצרו מההפצצות הקשות. בלילות חשוכים קשה היה להתמצא. זכורני שמדי בואי לבקרו ולטפל בשיקום בית-התינוקות, קשתה עליו הפרידה, כי אביו, שהיה אז גזבר, נעדר מהבית בכל ימי השבוע. יובלה זכר את המעברים שמעל לתעלות, שעבורי היו הן זרות לחלוטין ולא אחת קרה שכמעט ומעדתי והחלקתי פנימה. אז הוא הושיט לי את ידו הקטנה האוהבת והעביר אותי על פני כל המכשולים ואף הזהיר אותי באומרו: אמא'לה, הלוחות כאן חלקים מאוד מהגשם. בואי אחרי צעד אחרי צעד. תמך בי כגבר מאומן והוסיף: אנחנו כבר רגילים, במשך היום אנו רצים בהפסקות, קופצים לתעלות, אבל בלילה זה נורא מסוכן. וכך הוא הוביל אותי למחרת היום על מנת להראות לי מה עוללו לנו הסורים הברברים. בין היתר היה אומר: אמא, נכון שאנחנו חזקים יותר מהערבים? הם לא הצליחו לכבוש את הגליל שלנו. ונכון שנבנה מחדש את הבתים והמשק ויהיה כאן עוד יפה מאחר לפני המלחמה. אבל עצוב לנו קצת, נכון אמא? נורא חבל שכמה אבות נהרגו וילדיהם מסכנים מאוד. ונכון שהערבים הם המונים אבל לא שווים בכלל, ואנחנו הרבה פחות מהם אבל חזקים מאוד. בדיוק כמו שלמדנו בתורה על דוד וגלית. גלית היה בריון, אבל לדוד הקטן היה המון שכל ורק עם אבן אחת קטנה הצליח להרוג אותו. ובכלל הם כאלה טיפשים, כל כך הרבה אווירונים והמון פצצות הם זרקו עלינו בשביל כל כך מעט ילדים. אבל טוב להם. הם לא הצליחו להרוג אף ילד.
וכך קלחה השיחה בנושא, בשאלות אין סוף והיו אלה החוויות הקשות ביותר של המלחמה והפחד, שליווהו במשך שנים ולא משו ממנו.

אמא