את סיפור חייו - יש היודעים טוב ממני. יש היכולים לספר תוך דיוק בפרטי פרטים על מעשיו. אני בסך הכל נהנתי ממנו ואיני סבור שאצליח להעביר ולו חלק זעיר מהנאה זו לאחרים.
בין בני כיתה אחת נוצרים יחסי ידידות הדוקים וטובים לאחר ההתבגרות. יש וידידות זאת מתחילה בשלב מוקדם ויש המתחילה במאוחר. אבל טעם הידידות הזאת, טעם טפילות הכתף והקריצות השובבות, טעם העקיצות ההדדיות והלשון הגסה - טעם זה עסיסי וערב לחיך ולו גם הידידות והרעות מתחילות במאוחר, כפי שהיה ביני ובין יובל. בבואו אלינו ממחניים - הוא בא ונכנס אל קבוצת ילדים חשדנית כפי זרים, צינית מאוד ומאוד אכזרית לפעמים, והוא היה ביישן. חסר מרפקים. התקשר בידידות שנמשכה עד תום, עם אלי ידידו ממחניים ועם יואל. כשנה לאחר בואו, היה עלינו לעבור מגבת ליפעת. וביפעת החלו למעשה הקשרים בינו וביני. גרמו לכך נסיבות שאיני זוכר כיום כיצד אירעו. נסיבות פשוטות עד למאוד: לינה משותפת בחדר אחד בטיפול. המריבות היום יומיות על שטיפת הרצפה, התחרות בכדור ראש בין חדרנו לחדרים אחרים, החלפת ספרים ובעיקר השכנות הסמוכה - יצרו מגע קרוב יותר שרישומו נותר לשנים רבות. יחדיו - היו לנו רק שני אירועים משותפים ובלעדיים לו ולי - חתימה משותפת על חוברות במחנה גדנ"ע ותחפושת משותפת בפורים: - דון קישוט וסנשו פנשה.
עוד הספקנו מעט-קט להתגבש, להתגבר על היריבות בכדי לעמוד בכיתה מלוכדת מול כיתות אחרות נמוכות או גבוהות מעלינו, מול כיתות מקיבוצים אחרים במסעות ובמחנות חטיבת הנוער של התנועה והנה - עזב אותנו ויצא ללמוד בכפר גלים. יובל נקלט שם טוב יותר מאשר בקרבנו והיום, כאשר אני יודע זאת, אני תמה מאוד: לא שמר טינה ולא פרע את החשבון המר עמנו.
ומבלי משים, הזמן עובר ורץ. אנו כבר עלמים צעירים הנותנים לראשונה את עינם בנערות. מתחילים להקפיד יותר ויותר על הלבוש ותסרוקת. קולטים מהסביבה רשמים אור-קוליים, עירניים מאוד למתרחש ובעיקר דרוכים לקראת הצבא. כאן נותק במשהו הקשר בינינו. הייתי אז בשדה-בוקר. אבל כאשר נפגשנו בשבתות היה שואל שאלות רבות על שדה-בוקר ועל אנשיה. התעניין מאוד במטע האפרסקים ובעדר הסוסים של שדה-בוקר. הזמנתיו לבוא לביקור, לראות ולהתרשם אך הוא לא בא ואיני יודע מדוע.
יובל יצא לשרת בצה"ל. כשנפצע - לא ביקרתיו. קשה היתה פציעתו. כאשר היה ביפעת ושוחחתי עמו על כך, סיפר כה מעט ואמר שאם זה יעבור, לא יוותר על שרותו. גם בדברו על המקרה - לא היתה טינה בדבריו. אני שאפתי ממש נקם ושילם והוא היה כה שליו וצנוע. כשחזר ליפעת והחל לעבוד במטע - היו לנו שיחות משותפות רק על פרשיות שהסעירו אז את המשק כולו. בכל פגישה, היינו מקניטים איש את רעהו בעניין מקום העבודה. אני בפלחה והוא במטע. כאשר יצאתי אל העיר הגדולה, כמעט ונותקו לגמרי יחסינו. הסברתי לו את צעדי. טענתי לזכות האפשרות שמותר לאדם לראות, לנסות ולהתרשם בצורה בלתי אמצעית, מצורות חיים אחרות. קיבל את דברי בהסתייגות הטיף לי מוסר, אבל נרגע קצת.
כשהוא חזר מגזר - היה זה זמן מה לפני. שוב חזרנו לימי הילדות היפים, כשאנו נעזרים בכינויי החיבה שהיו צמודים לכל אחד מאתנו. מתלוצצים על דברים רבים ומשוחחים בעיקר על ענייני הספורט. יובל התנגד להתנהגותי כצופה ליד המגרש, כשאני שואג קללות וקריאות גנאי כלפי השופטים. לאחר מכן עבר הוויכוח לפסים מתונים יותר, על כוס קפה. אבל עד כמה שידעתי מגבת - גם הוא לפעמים נקט באותה שיטה כמוני, כלפי שופטים או שחקנים, שהתנהגותם לדעתו, הגדישה את הסאה.
רגע פה ורגע שם ואני רואה את יובל יוצא עם גילה. אפשר לראותו מקרין מחביבותו כלפי משפחתו והבית שהקים זה עתה וכלפי הוריו ובני משפחתו כולם. היה זה תענוג לראותו באותה תקופה. התלונן כלפי על שאיני בא לבקר בביתם, של גילה ושלו. הבטחתי לבוא ולא באתי אפילו פעם אחת.
כשנודע לי כי נפל בקרב הייתי המום. הייתי בטוח שישרת בעורף, כמוני. לא ידעתי אפילו שהיה חובש בצה"ל. הוא נפל בטרם מיצה את כל יכולתו, בטרם הספיק לחיות עם גילה, אלא זמן קצר מאוד. האבידה למשפחתו ולאשתו, לציבור ידידיו ומכריו קשה. לכולם תחסר חביבותו ובת צחוקו השובבה והמעודדת.
נתן אלתרמן שר על מדינת היהודים, שנלחמה אז בגזרות הגירוש של הבריטים:
...אבל ניצוץ מדיח
של תום ושחוק היה ניצת בה במפתיע
דווקא לעת חמרה וכבד ראש...
המילים האלו מבטאות את יובל. את כל כולו! את ארחות חייו ואופיו, את סגנון דבריו וצחוקו, את הילוכו, ודמותו כחבר וכאדם.
יהי זכרו ברוך!
עמוס מנור
נאות-מרדכי