ב-23 ביוני 1969, בנאום יום השנה (ה-17) להפיכת כת הקצינים שהדיחה את המלך פארוק, הכריז נשיא מצרים, גמאל עבדול נאצר: "איני יכול לכבוש את סיני, אבל אני יכול להתיש את ישראל ולשבור את רוחה"; כך, בלי משים, העניק נאצר שם לאותה מערכה צבאית ממושכת, שהתחוללה ביוזמת הערבים לאחר מלחמת ששת-הימים והתפתחה עד מהרה למה שכונה תחילה בישראל "המלחמה שלאחר המלחמה". במרוצת הזמן יוחד המושג "מלחמת-ההתשה" לחזית קו התעלה, אף כי לאמיתו של דבר היא לא הצטמצמה לחזית המצרית בלבד והתנהלה גם לאורך קווי הפסקת האש עם סוריה בצפון, עם ירדן במזרח, בגבול לבנון ובמקביל לכך - עם ארגוני המחבלים משני עברי "הקו הירוק".
לפי התפיסה הצה"לית המקובלת, נמשכה מלחמת-ההתשה בחזית הדרום כ-17 חודשים - החל במארס 1969 ועד כניסת הפסקת-האש עם מצרים לתוקפה, בליל ה-7 באוגוסט 1970.
נאצר לא היסס להודות בפומבי, כי מצרים מפירה בגלוי את הסכם הפסקת-האש, שעליו חתמה ביוני מתוך כורח נואש לשים קץ לקרבות מלחמת-ששת-הימים. ב-30 במארס 1969 הודיע נשיא מצרים: "היו זמנים שבהם תבענו דין וחשבון מחייל שלנו בחזית אם זה ראה את האויב וירה בו, מפני שלא היינו מוכנים לסיבוכים. עתה השתנתה התמונה. אנו תובעים דין וחשבון מחייל שלנו בחזית אשר רואה דמות אויב ואינו יורה בו".
מקורות: מרכז ההסברה/שירות הפרסומים