רב"ט צבי צביקי רוטנברג ז"ל

אלבום תמונות

צביקי נולד כמה ימים לפני קום מדינת ישראל ב-י' בניסן תש"ח 4.5.1948.
שמו היה כשם אבי, שנספה ביריות הנאצים, יחד עם אמי, אחי, אחותי ובת אחותי, תינוקת בת שנה, אשר ניספו לפני תקופת מחנות ההסגר.
צביקי, גדל והתפתח יפה מאד. בגיל שבעה חודשים הוא קבל כתוצאה מצמיחת השיניים התכווצות כללית. הוא היה בלי הכרה כשלוש שעות. אך הודות לשכנתי, אחות אנגליה, הוא ניצל ממש בנס. התפתחותו היתה נפלאה עד גיל שש בערך. בגיל שש צביקי חלה בדלקת כרום המוח ונוסף לזה קיבל בבית החולים אסף הרופא דלקת ריאות משני הצדדים. המצב היה איום ונורא. אך כעבור שבועות התגבר על הכל והחזרנו אותו הביתה בריא.
ניבאו לו עתיד לא כל כך ורוד, אחרי דלקת כרום המוח. אך בכל זאת הוא היתפתח יפה מאוד. גמר בית ספר עממי בבית דגן. נרשם לבית ספר מקצועי עיוני, למד בו שנתיים. אך בית-הספר משום-מה לא קסם לו, הוא יצא לעבודה פיזית קשה, עבודת בנין. כדי להרוויח טוב ולעזור לנו מבחינה כספית.
צביקי היה נותן לנו 99% ממשכורתו ורק פרוטות היה לוקח לעצמו, לבילוי שבועי. תחביבו הגדול היה לבלות שעות בדיג ליד פלמחים.
במאי 1966 בגיל 18 התגיס לצה"ל, והתנדב לצנחנים. הוא סיים בהצלחה קורס מכ"ים ושימש כחובש בסיירת צנחנים "חרוב". כשהיה חוזר הביתה לחופשה היה מלא חוויות. גם בצה"ל באימונים הקשים ביותר עזר לחבריו לנשק. היה מקרה שצביקי סחב חבר באימונים, עם כל הציוד שלו, ממש על הגב. וכך הודות לצביקי החבר הזה עבר את האימון הקשה בשלום. היה ידוע ביחידתו כבחור מתון ושלו שקשה להכעיסו וחבריו אף כינוהו "מלך הסבלנים"
צביקי היה בא הביתה לחופשות, מאוד קצרות ותמיד מלא סיפורי חוויות. כשחזר ליחידתו רציתי תמיד לתת לו כמה לירות לדרך, אך צביקי סירב לקחת, בהסבירו שהמצב בבית לא טוב וגם אין לו מתי לבזבז כסף. היה מקרה שהוא קיבל החזר כסף ממבטחים, שוב אותו הסיפור:- "אמא, קחי לך את הכסף, לי אין צורך בו".
השתתף במלחמת ששת-הימים בכל הקרבות - כיבוש לטרון, כיבוש ירושלים העתיקה. היה בין טנקים בוערים, אך תמיד חזר בשלום.
אחרי מלחמת ששת הימים, לפי סיפורי מפקדיו, צביקי לא רצה לקבל תפקיד קל ואיים שיעזוב את הצנחנים אם לא יהיה קרבי אלף אלף. בקשתו ניתנה לו, הוא שוב נלחם בכל פעולות התגמול הקשות ובהתשה ולחם במבצע "כראמה", עד שב-8.4.1968 עלה באום-צוץ על מוקש וגמר את חייו בגיל קרוב לעשרים. עמו נפלו שני חבריו לנשק זאב פרום ומרעי רחאל.
ימים אחדים לפני האסון היה צריך לקבל חופשה חקלאית ל-3 שבועות. פניתי לקצין העיר והוא לא אישר לי בינתיים את חופשתו. אך הגורל האכזר רצה אחרת והמוקש הארור השיגו מספר ימים לפני חג הפסח.
כמה קשה להשלים עם העובדה שצביקי אינו בינינו עוד.
האסון הכבד שפקד אותנו הוא לכל חיינו, יום יום, שעה שעה. אני עוברת בחדרו שבבית ומביטה על תמונתו, על הפנים החייכניים ואיני יכולה להאמין שצביקי איננו כבר.
האם זה יתכן?! צביקי שהיה מלא חיים, עליז, שכל דבר לקח בקלות, חברותי ונאמן להוריו ופתאום כבה הנר!
כשנולד רציתי ששם אבי ז"ל ישאר אצלנו לעולם, לכן קראתי לו צבי על שם סבו. אך מי ידע שגורל אחד יהיה להם . אבי נהרג ע"י הנאצים בפולין ובני בארץ ישראל, בארצו שלו נהרג ממוקש שהניחו הערבים.
איני מסוגלת להאמין בזאת. אחרי מלחמת ששת-הימים ואחרי כל פעולות התגמול אשר השתתף בהם, חזר שלם ובריא. תמיד אמר "שלכל כדור יש כתובת". לא ידעתי מה לענות ועובדה היא שחזר...
לפתע ביום בהיר כשאף אחד לא ציפה לבשורה כזו, קבלנו הודעה על מותו. האם אפשר להאמין שלא נראה את צביקי יותר?!
זכרך לא ימוש מלבי לעד.
אמא