אלבום תמונות
גדעון נולד חקלאי. עוד בהיותו בן שנתיים עיקר משחקו היה בגינה, היינו מוכרחים לבקש מהשכנים חלקת-אדמה עבורו כדי שיעבד לעצמו גינה.
אהבתו לאדמה לא פסקה מעולם. בהיותו תלמיד מינה אותו מורו לאחראי על גינת בית-הספר. אהבתו היתה לכל הטבע: פרחים פרפרים, צפורים וכל הקשור בכך. עוד בבית-הספר היסודי הקים קבוצה עם עוד כמה חברים וחברות וכל שבת יצאו לחפש בשדות אחר צמחים ובעלי חיים. את הפינה הזו הקימו בחדר בביתה של אחת מבנות הקבוצה. הצלחת קבוצה זו היתה כה רבה שבסיום כתה ח' ביקש המנהל כי יעניקו את פינת הטבע שלהם לבית-הספר כמתנה ואמנם כך היה. בית-הספר ערך מסיבה בה השתתפו תלמידים רבים וכן המורים והם העניקו את החדר הזה של פינת-הטבע שלהם לבית-הספר וזכו להערכה רבה ולתעודות הצטיינות.
בעת סיום בית-הספר היסודי רציתי כי גדעון ימשיך בבית-ספר עיוני מפני שהיה תלמיד כשרוני ובעל ציונים טובים. גדעון התנגד ורצה להמשיך רק בבית-הספר "מקוה ישראל" ללמוד חקלאות. אני לא ידעתי מה להחליט מפני שככל אם רציתי שילמד בבית-ספר עיוני לכן התיעצתי במחנך הכיתה. המחנך ענה לי כי הנו מכיר את גדעון ומבקש ממני לא להפריע לו בדרכו ולתת לילד את אשר בחר מפני שניכר בו כי הוא חקלאי מלידה.
כאשר התחיל ללמד ב"מקוה ישראל" בא הביתה מאושר ואמר: "אמא, אינך יודעת איזה סיפוק יש לי מעבודתי. כאשר אני רואה כי הכל גודל וצומח אני חש ספוק רב, אין עבודה הנותנת ספוק רב מזה".
מעתה ברור היה שימשיך בנח"ל וישאר בקיבוץ וכאשר בא הביתה לחופשה של יום יומיים מהקבוץ תמיד אמר לי כי הוא מוכרח לנסוע בחזרה.
"את לא מבינה כי אני מתגעגע לשם, שם הבית שלי ואני מוכרח לחזור", כך היה שב ואומר בכל פעם. כן זכור לי ולכל המשפחה המשפט שלו כי "יש עתה איסוף תפוחי-אדמה ואי אפשר להשאר בבית, מוכרחים לחזור לקיבוץ, לעבודה, יש הרבה עבודה בפלחה". או: "יש הרצאה מענינת ואני מוכרח לחזור ולשמוע אותה".
זוכרת אני ביקורים שלי בקיבוץ. גדעון היה לוקח אותי להראות את המשק ואומר: "תראי איך חולבים פרות, מגדלים כלבים הכל צומח, תראי כל זה שלי". ואני עניתי לו כי הוא מגזים, זה לא בדיוק הכל שלו. והוא התעקש: "הכל שלנו ושלי".
כאשר התחתן והציעו לו לטייל בחוץ-לארץ רצה רק לטייל פה בארץ ואמר כי לא יעזוב את הארץ אפילו ליום, יש מספיק מה לראות בארו שלנו, דברים יפים ולעולם לא מספיק לו הזמן לטייל בה והוא רוצה להראות כל זאת לאשתו, לסנדי, שהרי היתה עולה חדשה.
כאשר חזר ממלחמת "ששת-הימים" מהשטחים הנפלאים שנוספו לארץ לא הפסיק לתאר אותם ובמיוחד את יריחו על עציה הפורחים. כאבו ממלחמת "ששת הימים" היה על הדם של חבריו שנשפך מול עיניו ואמר כי רק בנס נותר בחיים וכל המלחמה חשב רק עלי, על אמא שלא תוכל לסבול אם יקרה לו משהו, לכן נצמד לקירות הבתים וחשב רק להשאר בחיים למען אמא.
גדעון בני לא רק אותי אהב, מעולם לא דיבר רע על חבריו, את כולם חיבב. את משפחתו אהב מכל וכאשר נולד ערן בנו נראה שאין אב דומה לו. לפתע היתה לו מין הבנה מיוחדת כיצד לגדל ילדים שאף אני השתוממתי לגלות בו.
גדעון שנים רבות היה רחוק מהבית, אולם מעולם לא רחוק בלב. תמיד חשתי שיש מי שאוכל לקרא לו בעת צרה ויופיע הראשון לעזור. תמיד הפריע לגדעון שהוא נמצא רחוק מאתנו וניסה לפצות אותנו על-כך בדרכים רבות, אך את הפיצוי הרב ביותר נתן לנו בשנתיים האחרונות לחייו כאשר קנה בית במושב במיוחד קרוב אלינו ואמר כי הוא רוצה לגור קרוב אלינו ולהיות ביחד אתנו. גדעון היה בא אלינו לעתים קרובות עם סנדי והילדים. פעמים רבות דאג במיוחד לקחתנו אליו. כל חג ושבת זכר לבקר והכל בשמחה ובאושר לא יתואר על זה שכל המשפחה יושבת אצל ההורים ביחד. אהב שאחותו ואחיו יהיו אצלנו ובאותם ימים לא היה גבול לאושרו.
לא האמנתי שאושר זה יארך רק שנתיים, אולם יש דבר שיכאיב לי עד המות. מפקדו של גדעון סיפר לי כי גדעון פנה אליו וביקש כי יצרפו ל"סיירת-צנחנים" ואלו אני מעולם לא ידעתי כי שירת ביחידה מיוחדת ומסוכנת כל כך. ידעתי שהוא צנחן כמו כל הנח"לאים אך לא כי ביקש להתנדב ליחידה מסוכנת. כאשר הלך לקורס חובשים בקשתי ממנו כי לא ילך לכל הקורסים מפני שבעת מלחמה יהיה עליו להיות ראשון ואלו אני כה חרדה, אולם פה גדעון לא שמע לי בענין השמירה על המולדת על אף שאיני זוכרת אותו כילד אמיץ במיוחד ענה לי גדעון: "אמא, אני מוכרח ללכת לכל מקום שיקראו לי, מפני שאם אני, שכשר לכל התפקידים לא אלך, אז מי כן ילך? וכיצד את תוכלי לשבת בטוחה בבית?"
אמא ואבא