תפריט נגישות

טוראי יקותיאל-זוסיא ונדר ז"ל

חוברת לזכרו

שתיל רך שנקטף באיבו / ההורים והאחות השכולים

קשה להורים לכתוב על בנם.
ושתי סיבות לדבר: באשר הוא עצם מעצמיותם ובשר מבשרם. ובפרט, כשדמותו הזוהרת עומדת וניצבת כחיה לנגד עיניהם.
ולא קל לבטא רגשות כה עמוקים במילים יבשות ונטולות חיות. אולם, מצד שני, כיצד אפשר להתאפק, ולא לזעוק נהמה מקרב הלב: "אוי לנו! שכול שוכלנו ומנחם אין לנו". ולכן, ננסה לשרטט ברשימות קולמוס כמה קוים לדמותו, אם כי יודעים אנו שבשורות אלו לא נצליח למצות את כל תכונותיו, מידותיו, ובכלל את הנפש הזו על כל חלקיה, שנתגלמה בשם אחד: זוסיא!
קשה מאוד לכתוב על שתיל רך שנקטף בעודו באיבו. על אדם צעיר לימים, שטרם זכה להגיע לגילוי כוחותיו, פיתוחם ומיצויים, אישיות שעודה גלומה בתוך עצמה. והיאך נקלע למטרה בהעלאת דמות חבויה כזו לזכרון עולם?
אך למרות הכל: "גם במעלליו יתנכר נער". עין בוחנת וחודרת תעמוד על טיב העץ העתיד, מתוך הסתכלות בשתיל הרך. נתבונן ונבחין מתוך מה שראו עינינו, נגלה ונחשוף - עד אשר נגיע אל החתום והסתום.
הקו אשר אפיין ביותר את זוסיא היה חדוות החיים, אהבה השופעת לכל הסובב לו, רגשי חיבה וידידות לכל הבא עמו במגע. השמחה היא שליוותה אותו במשך כל חייו, ואשר עודדה אותו בכל דרכיו. רק לעתים רחוקות אפשר היה לראותו עצוב, כי לרוב היה יודע בחכמה רבה להסתיר את מה שכאב לו. תמיד היה עליז, פניו מאירות וצוהלות, והחיוך, אותו החיוך אשר אי אפשר לשכחו, לא מש מעליהם.
אחת התכונות אשר סייעו לו ולאחרים, היה חוש ההומור. את המצב הבלתי נעים ביותר ידע זוסיא להציל על ידי חוש זה. זאת ראינו בבית, וגם שמענו מחבריו. גם במצבים קשים בצבא ידע זוסיא לעודד את חבריו ולרומם את רוחם. במסעות מפרכים ואימונים ממושכים היה פולט הלצה, ומיד השתנתה כל האוירה. זוסיא לא חס על עצמו. עוז רוחו וגבורתו דחפוהו לתפקידים קשים ביותר. הוא עבר קורס חובשים, ובשארם-א-שייך מלא תפקיד חובש קרבי. בחירתו בתפקיד מסוכן ורציני זה, מראה על מסירותו הרבה לזולת.
לפעמים מתבטאת פעולת החסד בדבר פעוט, מלה טובה ופנים שוחקות. בכוחם של "פכים קטנים" אלו להחיות מיואשים, ולהביא אושר. עם כל זאת, לא ימלא האדם אף חובת מתן עזרה קלה זו, המסוגלת להפוך חיי אדם ולהציבו על כנו, אם לא יחוש את זולתו, ולא יאהבו כלבבו. בעל החסד האמיתי הוא זה האוהב את הבריות, אשר כל ניד וזיע שאצל חברו - מניע את נימי תחושותיו.
וכזה היה זוסיא. חש והרגיש את הזולת כנפשו הוא. כאב את כאבו ושמח בשמחתו. ואשר על כן הספיק להבין מעלת הארת הפנים לידיד ולזר, ומלת העידוד והנוחם בעתה. ומכאן גם זהירותו הגדולה לא לגרום שמץ נזק וצער לכל הבאים עמו במגע. כאשר נפצע פעם ושכב שבוע בבית חולים, אסר על מפקדו להודיע זאת בבית, "למען לא להדאיגם ולצערם", ורק לאחר שהחלים נודע לנו הדבר.
מסירותו לבית היתה ללא גבול. בזמן היותו בצבא היה מנצל כל שעת כושר וקופץ הביתה, מסייע להוריו ומשמחם. היה מרבה לספר לנו על חויותיו בצבא. לאחר שרותו בשארם-א-שייך נשלח לנאות הככר, והוא תיאר לנו את המקום כאילו היה זה המקום השקט ביותר בעולם, וכל זה על מנת למנוע דאגה.
על אף ידידותו הגדולה לחבריו ולחברה בכלל, היה זוסיא מבחינה מסויימת אדם סגור. כי ידוע ידע זוסיא להצטנע, להקטין את עצמו, שלא יכירנו איש, שלא ימשוך אליו עין רואים.
עברו עליו בני אדם ולא הרגישו, לא ראו כמעט מאומה! וכי איך ירגישו? "הסוד" הלא סוד הוא, טמיר ונעלם. בעל "הסוד" טמן את סודו בחובו, העלימו מעין רואים, ואין לזרים חלק בו. נגלה היה בתכלית הנגלה, פשוט היה בתכלית הפשטות, ואף על פי כן היה רחוק מעט מכל סביבותיו, וידע להסתגר בתוך עצמו.
יום ו' כ"ב אלול תשכ"ט - יום בו נפל זוסיא היקר - כאילו יום רגיל היה, וכן השבת עברה עלינו כאילו לא קרה דבר. אך לאמיתו של דבר ידע אבא על האסון, אלא, שבגבורה עילאית ועל-אנושית הצליח להתגבר ולהסתירה מאתנו. וכך חלפה השבת, באי-ידיעה על האסון, ובלא שתופר שמחת השבת הרגילה.
אוי! זוסיא, זוסיא, דמעה על ארונך.
התבכו אתי אתם? חלילה לכם. אל תבכו ואל תרגיזו את ארונו בדמעות, לזוסיא זה - שכל רצונו היה הסתר דבר.
אל תנודו לו! לא, אל תנודו - חייו המלאים שמחה ואהבת ה' והארץ מוחים נגד זה מחאה נמרצת.
"מה" היה, ו"מי" היה? שלהבת! כן, שלהבת בוערת היה זוסיא, ובפתיל הנשזר ונטוה מעורקי לבו, הדליק את הנר בלב חבריו. ידע זוסיא את "סוד ההדלקה", ידוע ידע יותר משידעו אחרים, ועשה בכוחו רבות לסייע ולהאיר לחבריו.
עשרות חבריו עוטרים את הארון ו...מבכים? לא! לא יהיה זה לרצונו של זוסיא, רק זוכרים ומזכירים את שמו ברטט, וכששמו יוצא מפורש מפי החבורה, מיד נדלקים הם ונשבעים לשמור כבבת העין את הנר הדלוק.
אין צורך, אך גם אי אפשר לתאר את גודל האסון. מאז נלקח זוסיא מאתנו נשאר בתוכנו חלל ריק, כאב ויגון. אך דמותו של זוסיא אשר איננה משה מאתנו, ואשר נמצאת עמנו כל העת, מצליחה כביכול לסתום את החלל.
זוסיא! גנוז הוא אשך ושמור בלב חבריך. חתומים דבריך וחרוטים על לבות כל חבריך שגדלת וחיית עמהם. לא! על אם הדרך לא יעצרו חלילה, אחור לא ישובו, הלאה יסעו, ואורך - לפניהם.
צר לנו עליך זוסיא, כי נעמת לנו מאוד. אך לא! לא נדבר, לא נגלה "סוד" כמוס.
אולם כה מעיק, כה מחניק, רק דמעה אחת.

בניית אתרים: