סמ"ר איתן-צבי פלונסקי ז"ל

אלבום תמונות

רציתי שיקראו לו איתן - והוא נולד קטן וחלוש. שלושה שבועות נאבק על חייו. שלושה שבועות של צפיה בפרוזדור מחלקת-ילדים, ליד אינקובטור, כשרק דרך תריסים מותר היה להציץ אליו. שלושה שבועות של בכי ותקווה קלושה. אך הרצון להיות חזק היה גדול מכול והוא אמנם ניצח.
תחילה היה איתן כל-כך קטן, שפחדתי לרחוץ או לחתל אותו, ואז היה יורק לוקחו בידיו הבטוחות, רוחץ אותו, מחתלו ומאכילו, והאושר היה קורן מפניו.
כל גראם שהעלה במשקל וכל הישג בהתפתחותו היו גורם לשימחה. איתן הוסיף לגדול ולהתפתח. תחילה בקצב איטי, ככל הפגים, אבל מאוחר יותר השיג את כולם. כשהתחיל להתרוצץ בשבילי הקיבוץ, שובב מנומש בעל עיניים כוחות, מחלק מכות לכל הילדים בני-גילו, חשבנו שאין עוד מקום לדאגה...
איתן היה ילד ער ופעלתני. אהב לשחק בכדור, לרוץ, לקפוץ, לאחוז בהגה של טרקטור או אטוט, כמו כל הילדים בני-גילו.
יורק היה משחק אתו בכל שעות-הפנאי. עשה לו קורקינט ואיתן היה רוכב עליו בכל הקיבוץ.
אבל הדרך לא היתה סוגה כולה בשושנים בגיל חמש נכנס איתן לבית-חולים בגלל בקע במפשעה ונותח. את מחלקת-הילדים בבי"ח עפולה ניהל אז פרופסור נסאו ולהורים לא הורשה להיכנס למחלקה. איתן דיקדק יותר מכולנו בכל החוקים...
פעם אחת הרטיב ואחות הרביצה לו, אך הוא סירב לגלות את שמה. כל הזמן חי בפחד ומתח ולנו גרם הדבר סבל רב. הניתוח לא הצליח. עד גיל 8 עבר ארבע פעמים אותו ניתוח, תקופה זו זכורה לנו היטב, כי גרמה לכל המשפחה סבל ודאגה.
כשאיתן היה בן שבע ומירה בת שלוש, יצאתי ללמוד והייתי מגיעה הביתה רק פעם בשבועיים. ליורק היה קשה מאוד למלא לילדים מקום של אבא ואמא גם-יחד. גם לילדים היתה זו תקופה קשה. איתן, ה"גדול", אנוס היה לא-פעם לוותר ולהתאים את עצמו לאחותו הקטנה. באותה תקופה עשה את צעדיו הראשונים בבית-הספר היסודי. כיתתו היתה מורכבת מילדי מגידו וגבעת-עוז. כל בוקר היו נוסעים בטנדר לגבעת-עוז, בימים גשומים ובימי חמסין. אך למרות כל הקשיים מעולם לא שמענו ממנו תלונות או התמרמרות.
איתן היה ילד אמביציוזי מאוד. כל מטרה, שהציב לעצמו, היה משיג. בכל מישחק רצה תמיד לנצח, שאף ועשה מאמצים להיות בין הראשונים בספורט, בלימודים ובכל תחום שנראה לו חיוני.
איתן חיפש תמיד צדק. בגיל צעיר היה מסדיר אותו על ידי מכות. מאוחר יותר - וזה נשאר עד הסוף - היה מוכן להשיג את היושר והצדק בכל דרך שהיא, ובלבד שיהיה שלם עם עצמו.
כשהתחיל איתן להתבגר, חלה אצלו תמורה קיצונית ממש: מילד שובב, חסר-ביטחון, נהפך לנער רציני, יציב, שקול, היודע את דרכו.
הוא למד במוסד "שומריה" במשמר העמק. תחילה קשה היה לנו להשלים עם העובדה שרוב השבוע נמצא איתן מחוץ לבית. רצינו שאחרי החגים יישאר ללון בבית, אבל אצל איתן לא היה מקום לפשרות: מכל הקיבוצים ישנים במוסד - אז גם הוא ישן שם! הוא היה בעל עקרונות, שלם ושלוו עם עצמו ורוצה להקרין את שלוותו על כולנו. סביבו היתה מתלכדת כל המשפחה.
תקופת המוסד החינוכי היתה תקופה מאושרת בשבילו. באלבום התמונות, שקיבל בסיימו את המוסד, מצאנו את המלים הבאות: "לזכר הימים שלא ישובו לתחיה, לזכר כל הטוב והיפה אשר היה..."
הוא התעניין בשטחים רבים וידע לנצל את כל האפשרויות שנותנים חיי המוסד המגוונים. בתקופה זו התחלנו לראות את נטיותיו הריאליסטיות ועם זאת התעניינות רבה בתחומים רבים אחרים.
אהב ספורט על כל ענפיו והשתתף בהרבה תחרויות. אהב ספרות ובמיוחד שירה. המשורר האהוב עליו היה יהודה עמיחי. התעניין גם בהיסטוריה ובתנ"ך. אהב להקשיב למוסיקה טובה בביצוע טוב. אהב את פעולות התנועה ולקח על עצמו אתגר - להדריך את חברת-הנוער שלנו.
מעל לכול אהב טיולים. כל טיול היה עבורו חוויה בלתי-נשכחת. מדי שבת היינו יוצאים - כל המשפחה - לטייל. גם עבורנו היו אלה השעות היפות ביותר. הילדים היו מסתכלים בנוף, מחפשים צמחים וציפורים ואנחנו - לבנו גאה באושר למראה שלושתם הצועדים ביחד ונהנים.
בכיתות האחרונות למד איתן בטכניון, בקורס לנוער וכתב עבודה רצינית ומעמיקה בפיזיקה - על "יסודות תורת הקוונטים".
לאחר שסיים את המוסד, עשה בחינות-בגרות עקסטרניות בכמה מקצועות ובמקביל עבד ברפת. התמסר לעבודתו ודאג לעתידו של הענף. ניסה להכניס שיכלולים ולחם שיכניסו לרפת את המיכשור החדיש ביותר.
איתן התעניין בכל תחומי החיים בקיבוץ. היה לו איכפת שנצעד קדימה בדרך הטובה והצודקת ולמען זה היה מוכן תמיד ללחום. לא-פעם התווכחנו בבית על עקרונות, על בעיות חברתיות. לאיתן היו תמיד טענות, שאין אנחנו עושים די לשיפור המצב בקיבוץ, מצד שני הבין תמיד את חולשות הזולת. היו לו המון סבלנות והבנה לבני-אדם.
בעמדו בפני גיוס לצבא, רצה איתן ללכת רק ליחידה קרבית. עבר מיבחני טיס והחליט להתגייס לחיל-האוויר, אולם הוא איחר את מועד הגיוס בנובמבר. על כן הלך ל"גולני", עבר מיבחני סיירת והבטיח לעצמו שאם ייפסל בחיל-האוויר, יקבלו אותו ל"סיירת גולני". ואמנם כך היה.
מאז שהתגייס לצבא היינו סופרים את הימים מחופשה לחופשה. תחילה היה יוצא לחופשות רק לעתים רחוקות בלבד. היינו ממתינים בקוצר-רוח לכל מכתב שלו, לכל מלה כתובה...
בימי שישי, למן שעות הבוקר שרויים היינו במתח, ובמיוחד יורק: יגיע היום הביתה, או לא יגיע? היינו חוזרים וניגשים לצריף, לבדוק אם נעלי-הצבא שלו בחוץ - סימן שהוא בא, שעוד מעט יגיע לחדרנו ונראה אותו.
מיד היה משתנה מצב-הרוח. לא רצינו להעיר אותו, כי ידענו מה עייף הוא אחרי האימונים המפרכים של הסיירת. לכן היינו חוזרים לחדר וממתינים עד שיתעורר ויבוא... ואז כל המשפחה היתה מתיישבת בצוותא לארוחת-ארבע.
איתן היה שואל על חיי הקיבוץ, מה חדש במוסד "שומריה" וגם את נאווה היה שואל מה לומדים. רק על עצמו לא הירבה לספר. כל כך מעט ידענו על חבריו בסיירת, על החוויות שעברו עליו בצבא.
בהיותו בבית, הירבה איתן לעבוד בגינה שלנו, לשתול דשא, לסדר סביב הבית. בכל חופשה היה עובד במשק. גם ימים מיספר לפני המלחמה עבד ברפת, כי חניכיו מקורס מכ"ים היו בסדרת-חינוך.
איתן גמר קורס חובשים, אבל אחרי הקורס עבד בהדרכה. קודם בקורס-סיירים ואחרי-כן ב"בזק", בקורס מכ"ים.
ב-5 באוקטובר קראו לו דחוף ל"בזק" ולמחרת פרצה המלחמה. מאז לא ידענו היכן הוא נמצא ומה עובר עליו, וכמובן דאגנו מאוד. איתן הכיר אותנו וידע מה רבה דאגתנו, על כן היה כל יום שולח לנו גלויה. לפי תוכן הגלויות אפשר היה לחשוב, שהוא נמצא במקום שקט ועוד מעט ישוב הביתה.
רק אחרי זה נודע לנו מפי חבריו, באיזה קרבות מסוכנים הוא השתף ומה עבר עליו. בכל תקופת המלחמה חיכינו לדואר ולבנו פועם בחרדה: האם יגיע היום מכתב? פחדנו מאוד, כי ידענו שאיתן מצפוני מאוד ואם יהיה צורך, תמיד ירוץ ראשון.
וכך גם היה... פחדנו מאוד, אבל רצינו להאמין שאיתן יחזור. הרי את כל מכתביו היה מסיים - "להתראות בקרוב בבית".
איתן, למה לא חזרת?
למה דווקא אתה?
לעולם לא נוכל להאמין ולהשלים, שלא תחזור עוד אלינו. תמיד נוסיף ונחכה לך.

אמא