"עלינו על האוטובוסים ונסענו לירושלים בדרך עפר, במקביל לפסי הרכבת, הכביש הראשי היה תחת אש הירדנים מעבר לגבול דאז, קילומטר וחצי מהכביש. בדרך שמענו סירנה וחלפו לידנו ג'יפים של משמר הגבול, שליוו מכונית רשמית. בן גוריון ניפנף לחיילים והוסיף עידוד. גם 'הזקן' עולה לירושלים בשעת מבחן.
"עם רדת החשיכה התאמצו מנועי האוטובוסים בעלייה בדרך הקשה. שמענו את רעם ההפגזה הירדנית על ירושלים וראינו את הבהק התותחים. ידענו, שיש נפגעים בקרב האזרחים.
"ברדיו השמיעו את השיר "ויהודה לעולם תשב וירושלים מדור לדור". החיילים באוטובוס הצטרפו לשירה וכשהתבוננתי בפרצופים הצעירים, ראיתי שהם כואבים את הכאב החדש והישן-נושן של ירושלים, וידעתי שלא היה אויב שיעמוד בפניהם.
"ירדנו מהאוטובוסים באיזור הר הרצל. בקרב האזרחים פשטה שמועה: "הצנחנים הגיעו". הם הגישו לחיילים מזון וקפה ובעיניהם הופיע ניצנוץ שמחה, לאחר יום קשה תחת ההפגזה הכבדה.
"מצאתי את הסמח"ט, משה שטמפל, והוא הסביר לי את תוכנית החטיבה לאור פנס כיס. הגדוד של יוסי יפה יפרוץ מול שיכון פאג"י לבית הספר לשוטרים ויחבור עם השוטרים על הר-הצופים. היתה חשיבות עליונה להגיע לשם לפני ניסיון ירדני להשיג הצלחה משמעותית על ידי כיבוש ההר.
"הגדוד של יוסי יבקיע את הקו העירוני צפונית למעבר מנדלבאום ויחד עם הגדוד של עוזי עילם יטהר את העיר שמחוץ לחומה. הקשר בין היחידות עד ל"ש" התבסס על טלפון אזרחי. "מוטה" התמקם בבית ברחוב יחזקאל. פגשתי את גדעון ואת ד"ר אייזנשטיין, שהגיעו עם הציוד, אמבולנסים, מעט תיגבור ששלח דני מיכאלי ופרטים על מחסן ציוד רפואי בירושלים.
"חילקתי את הפלוגה. פלוגה אחת התמקמה בשיכון פאג"י ופלוגה אחרת ליד תחנת הדלק, סמוך לכיכר השבת. גבי כהנסקי היה אחראי על הפלוגה הצפונית ויוסי זק על הדרומית. מסרתי להם את מיספר הטלפון של המטה של "מוטה" ואמרתי שיתקשרו ברגע שיגיעו למקומם, אחרי השלמת ציוד במחסן. אני מיהרתי לדווח ל"מוטה" ולקבל אישור לתוכנית. בשלוות הנפש האופיינית לו הסביר "מוטה" שמיקום הפלוגה הדרומית יהיה מסוכן, כי נפגעים יהיו חשופים לאש ישירה. הוא הורה לי לדלג את הפלוגה דרך מרכז העיר לאיזור המטה ומשם להוביל אותה לנקודה ברחוב שמואל הנביא צפונית לפירצה. יוסי זק התקשר בטלפון, ובעזרת אזרח שהכיר את הסימטאות הגיעה הפלוגה ויצאנו לדרך לעבר רחוב שמואל הנביא. מפות לא היו לנו והיה מוזר להשוות את ההכנות החפוזות לשיחרור ירושלים עם התיכנון המדוקדק והקפדני בקשר לסיני, שבוטל.
"בבוקר ישמיד חיל האוויר את חיל האוויר המצרי, האוגדה של האלוף טל תפרוץ דרך במישור החוף לעבר התעלה ובערב תיצנח חטיבת הצנחנים בעומק סיני, תכבוש אזורים חיוניים, תמנע מתיגבורת מצרית להגיע מכיוון התעלה, ותשמש סדן לפטיש של אוגדת טליק.
"החטיבה היתה בשיא היכולת. תקופת ההמתנה נוצלה לאימונים מפרכים, חידוש צניחות, מסע בחולות, לחימה בשטח בנוי. הכל חשו שגורל העם והמדינה תלוי במסירות נפשם ואומץ ליבם. מאז הכניס נאצר לסיני את מאות הטנקים ואת כל צבאו, והכריז על כוונתו להשמיד את ישראל ואת תושביה, ידענו שהעולם אדיש לנוכח אפשרות של שואה חדשה ורק צה"ל יקבע את עתיד האומה.
"את כל אלה ידענו, אך היינו עסוקים מדי בתיכנונים, אימונים ותידרוכים מכדי לתת ביטוי לרגשות. שמענו לראשונה על אפשרות שהמצרים יפעילו נשק כימי, וזאת לאור הצלחתם נגד אחיהם הערבים בתימן. ברגע האחרון קיבלנו מסכות וחילקנו אותן. עם הסברים בדבר הנשק הנורא החדש ודרכי התגוננות וטיפול. נזכרנו בשלט, שהציב מרסל ז"ל על מגרש האימונים בבית הספר לצניחה: 'ידיעה מונעת פח'.
"השקט מסביב העיק. האם אחרי כל הדחיות שוב תידחה שעת ה"ש"? תוך סיורי במחנה הגעתי למטבח ומצאתי בו גיגית אלומיניום מלאה בשר קצוץ, המיועד לדברי הטבח לארוחת הצהרים. הטבח טען שהבשר נע איתנו כך זה יומיים, באין אפשרות להשיג קרח בימים טרופים אלה. הוריתי לקיים טכס קבורה ואף סייעתי בכיסוי הבשר בעפר. כעבור ימים אחדים הרהרתי בדבר והגעתי למסקנה שהיתה בכך תרומה משמעותית לניצחון. תארו לכם איזו צורה היתה עלולה להיות למשחררי ירושלים כשהם משלשלים?"