בועז עמיקם ז"ל

אלבום תמונות

בעז!... בועז"ל היקר שלי!... "בוזי"... "בוזלה" החביב והנחמד!... אויה לי:
אינך.
וי לי על שנותיך הצעירות אשר נקטפו, על שלא זכית לחזות בהתגשם החזון הגדול ולא הספקת לטעום אפילו קצת מן החיים היפים אשר באו לעם ולמולדת, אשר בשבילם הקרבת את כל אשר לך.
בטרם מלאו לו לבועז ארבעה חדשים הגיע חודש אב התרפ"ט ו"מאורעותיו": הערבים החלו בהתקפתם הרצחנית על הישוב. ימים ספורים לפני המאורעות נסעתי עם בתי הבכירה - שולמית, תבדל לחיים ארוכים - לירושלים. והאם הצעירה נשארה בבית לבדה עם התינוק הרך. גרנו אז בקרבת ה"בורג'" ו"וואדי ניסנס". וכשהחלו הכדורים הערביים לחדור לתוך דירתנו, תפסה האם את התינוק מעריסתו ורצה בהר, לפנים שכונת "הדר הכרמל", תחת מטר האש. בחיתול דק כיסתה את ראש -הילד ל"מגן" מפני הכדורים.
זו היתה "טבילת האש" הראשונה של בועז.
שקדן היה בלימודיו, ובמשך שתים-עשרה השנים שלמד בבית הספר הריאלי לא שמעו עליו אבא ואמא אלא תהלות ותשבחות מפי המנהל, המחנכים והמורים, אשר אהבוהו.
חבר נאמן היה ומסור לחבריו, רודף-שלום מובהק, ושונא שקר. מה שנוגע לאמת - לא ידע פשרה. אם קיבל עליו דבר-מה לעשותו היה עושה אותו בשלימות, ביושר ובדייקנות. המושג "לצאת ידי-חובה" היה זר לרוחו.
ונר זה הוא שהאיר לו את דרכו בחיים.
כבר מקטנותו היה נוהג לקום בבוקר השכם, והיה מהלך על בהונות רגליו שלא להעיר אותנו משנתנו. מכין היה לעצמו ארוחת בוקר ואת כל הדרוש לו לבית הספר. היה מגהץ את מכנסיו וחולצותיו במו ידיו. אם נפל פעם למשכב היה משתדל לא להטריד איש ולא היה מפסיק מלומר "תודה רבה", כל פעם שהיו מגישים לו דבר-מה.
בן אחת עשרה שנה היה בועז כשהשתתף בתחרות ארצית בקליעה למטרה (ברובה 22) שנערכה על הירקון, ואשר השתתפו בה קבוצות נבחרות של הצבא הבריטי, המשטרה הבריטית, המשטרה הא"י, הנוטרים היהודים, ונבחרות אגודות הציידים של תל-אביב, ירושלים וחיפה (בועז הורשה להשתתף בנבחרת זו למרות גילו הצעיר) וזכה בפרס הראשון בעד "קליעה אמנותית"; כשעטו עליו כתבי העתונים בבקשת פרטים התחנן לפניהם שלא יפרסמו את שמו בעתון, שמא יחשוב מישהו שהוא עושה "שויץ"...
מפי חבריו, שלא הקפידו כמוהו על שמירת סודות, ידענו על חלק מפעולותיו שהחרידו לא אחת את מנוחתנו.
פעם אחת, כשהעירותי לו על הסכנה הכרוכה במעשיו, שהן לא לפי גילו, השיב לי: - "אבא, כלום לא בגיל שש עשרה וחצי היית אתה כבר חייל בגדוד העברי? ומה לעשות, ואין אחרים שיעשו את המלאכה והיא צריכה להיעשות"... ונסתתמו טענותי.
בהיותו בכתות ז' ו-ח' עמד על כך שבימי החופש נרשה לו לצאת לעבודה, להשתכר. כשהסכמנו בחר בעבודת-בנין. את השכר היה ממהר למסור בשלמותו לידי אמא ורק ביקש ממנה 20 מיל ליום למי-סודה להרוות את צמאונו בעבודתו. מה רבה היתה שמחתו שיכול היה לשלם מכספו את שכר הלמוד בביה"ס ולקנות מתנות לאחיו הקטן...
פעם חזר מאחת ה"יציאות", כשהוא נישא על כתפי חבריו: ידו נשברה בשני מקומות. אולם הוא יגע לנחם אותנו ולהרגיענו, כאילו לא הוא הנפגע אלא אנו; כ"פושע" התהלך במכאוביו ובקושי עלה בידנו להסביר לו שאין אנו כועסים עליו, חלילה.
משנסתיימו הלימודים והבחינות בכיתה ח', החל להתכונן ליציאה עם חבריו ל"הכשרה מגוייסת". לפי המלצתו של בועז החליטו חבריו באספתם לצאת להכשרה לדפנה, בגליל העליון.
הימים ימי השתלטות הקלגסים הבריטים ותגובות המחתרת העברית ברחבי הארץ. ובנינו - איש איש ותפקידו. בועז נתמנה לחובש במחלקתו ונשלח העירה להשתלמות במקצוע. אך ימי שבתו בעיר עברו מהר. ושוב - פרידה. הוי, מה קשה היתה הפרידה.
השמחה הגדולה על החלטת האו"מ מיום ה-29.11.47 לא היתה שלמה לגבנו. בוקר בוקר רעדו הידים שהחזיקו בעתון... העינים בולשות (בהסתר) ב"מסגרות השחורות" שהחלו להופיע... ובפחד נפתח כפתור הרדיו.
והנה נותק כבר גם הקשר הטלפוני... ואף הדואר הפסיק את שרותו.
רק בהזדמנות זוכים אנו, לפעמים, לקבל מכתב (העובר צנזורה חמורה) ואולם שום דבר אינו מענין אותנו, פרט לעובדה, שהמכתב הוא בכתב ידו...
וידיעות היו מסתננות אלינו לעתים: הילדים - ובועז אחד מהם - עסוקים בליווי שיירות בכביש מכפר גלעדי לטבריה ובחזרה. קבוצה קטנה, ובועז בתוכה, נכנסה בחצות הלילה לכפר הערבי חסס ופוצצה שני בתים... היתה התנגשות עם כנופיה ערבית ובועז היה מעורב גם בענין זה. בועז השתתף בהדיפת ההתקפה על "להבות הבשן" בצפון וכו' וכו'.
הלב רועד מדאגה.
והימים ימי פורענות בכל הישוב. הצלפים הערבים מפילים חללים.
בשורות איוב רודפות אחת את חברתה.
ביום השני בשבוע, י' בניסן התש"ח, בשעת הצהרים, נטשתי את עמדתי ורצתי אל יחידת-הקשר ובקשתי לאפשר לי להתקשר עם בועז בדפנה לבקש ממנו כי יבוא לבקרנו, לפי שכל חבריו קבלו בינתיים חופשה, חוץ ממנו. לא נמצא הממונה, שבידו למלא את בקשתי, ונדרשתי לבוא למחרת. בלב נשבר עזבתי את המקום והלכתי הביתה. מסרתי לאם על "השגעון שתקפני פתאום" ובאנו לכלל "הבנה הדדית" כי מכיון שהדרכים משובשות, ובחיפה גופה גדולה הסכנה הרי בדיעבד ניחא שלא ניתנה לי האפשרות להביאו לחיפה בימים טרופים אלה...
ואולם בלילה ההוא לא ישנו אבא ואמא...
ביום השלישי, י"א בניסן התש"ח, הלכו אבא ואמא להשתתף בהלויתו של שאר-בשרם יעקב קולומבוס, בן הי"ח, שנפל בקרב ליד רמת יוחנן. כמה התיפחה הטם ושפכה דמעות...
ולא ידעו אבא ואמא, כי באותה שעה היה כבר גועז בין אלה שלא חזרו לבסיסם... בו בלילה משדר רדיו הגליל פרישות שלום, וביניהן:... "פרישת שלום מבועז עמיקם לאבא, אמא, לאחותו וגיסו, לסבא וסבתא, ואחרון, אחרון חביב, לשלמה'לה הקטן. להתראות בקרוב !"...
צחוק הגורל האכזרי! רק אח"כ נודע לנו, כי את פרישות השלום היו משדרים לפי תור קבוע, ואיש לא דאג לבדוק את הרשימה לפני השידור...
ביום הרביעי, י"ב בניסן התש"ח, החל הקרב על חיפה. האוירה היתה מחושמלת ורוויה אש, גפרית ותמרות עשן! הפרט, על כל דאגותיו, נסחף בסופה הכללית... בעתון הערב הופיעה ידיעה מקוטעת על קרב בנבי- יושע, בצפון, ונמסר על מספר נפגעים.
מהמפקדה מרגיעים אותי; "מאנשי חיפה לא נפגע איש". ואני ממהר להעביר את הידיעה לאם המתרוצצת אף היא להודע פרטים על המקום "נבי-יושע", ומה המרחק ממנו למקום המחנה של בועז. גם אותה מרגיעים.
ואולם אבא ואמא - אין מנוחה בלבם.
בלילה, אור לי"ד ניסן, כשבאתי הביתה מעמדתי מצאתי את האם יושבת ובוכיה. "איני יודעת מדוע זה עולות מחשבות כה עגומות בלבי... מחר ערב חג הפסח והידים אינן נענות לי להתחיל בהכנות"...
נסינו להרגיע איש את רעותו והשתדלנו להרחיק מלבנו כל הרהור בכוון ידוע... "לבל נפתח פה לשטן"...
ברחוב ליד ביתנו נעצר כלב והחל מילל מרה... לעומת הירח העולה. צמרמורת עברה בכל גופי.
בבוקר התאספו חברי יחידתנו לקבוע את סדר השתתפותנו בהלוית חללי חיפה, ובעוד אני עוסק בעיבוד פרטי הטכס ניגש אלי אחד החברים ושואל אותי: "היש לך בן בגליל העליון?"
למשמע שאלה זו הרגשתי כי כל הדם מתרוקן והולך מגופי וכאילו שוקע בכפות הרגלים. סחרחורת תקפתני. בקשי רב שאלתי - האם הוא פצוע?
לא נעניתי.
ביום השלישי, י"א בניסן, נפל בועז בקרב על מבצר המשטרה בנבי-יושע.
על הגבורה העילאית של בועז, על מסירותו לחבריו הפצועים בקרב, אנו קוראים בחוברת ה"פלמ"ח" מס' 67 מיום י"ב בתמוז התש"ח, בדף 16: "למופת".
גילויים אישיים בקרב נבי-יושע.
...בינתים מגיעה תגבורת של האויב, ומפקד הפעולה נותן הוראה לסגת. להציל את הפצועים שאפשר להציל - ולסגת, כל מי שעדיין אינו פצוע. הנסיגה והוצאת הפצועים נעשתה תחת אש קטלנית וצולבת.
בועז עמיקם - חובש מחלקה נשאר על יד שני חברים פצועים, שלדבריו היו זקוקים לטיפולו. בועז ידע כי ניתנה הוראה לסגת, אך סירב להשאיר בשדה הקרב חברים פצועים, ויחד אתם מצא את מותו". הוא לא יכול לנהוג אחרת.

אבא


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח